maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

מנחת הורים מסבירה: ככה תדברו עם הילדים שלכם

 
 בסרט "מועדון קרב", הגיבור מסביר מדוע הוא נוהג ללכת לקבוצות תמיכה של חולים במחלות סופניות: "רק כשאנשים חושבים שאתה גוסס, הם באמת מקשיבים לך במקום פשוט לחכות לתורם לדבר." זו אמנם דוגמה קיצונית, אבל אין ספק שכולנו רוצים לדבר, להשמיע את קולנו, להטביע חותם, להשפיע וכהורים אנחנו גם עושים את זה לא מעט: אנחנו מסבירים, מחנכים, מלמדים, מעירים, אומרים, נוזפים, צועקים – ולא מבינים למה בסוף יש לנו הרגשה שהילדים לא מקשיבים לנו...
 
ילד ואיש מבוגר יושבים ליד הים
 

אחת מהבעיות הגדולות ביותר בתקשורת בין אנשים היא שכולם רוצים לדבר אך רק מעטים מעוניינים באמת להקשיב. כלומר – להקשיב לאחר, ולא רק לקול שלהם. כשאנחנו נוהגים כך – מדברים מבלי להקשיב, זו גם הדוגמה שהילדים שלנו מקבלים, ולכן אין זה מפתיע כשאינם מקשיבים לנו. מרגע לידתם (ואפילו עוד קודם לכך  ברחם) ילדים קשובים מאד לכל מה שסובב אותם ובעיקר אלינו: הם לומדים את צליל קולנו, טון הדיבור שלנו, הקולות והמלים שאנחנו מפיקים, וכך הם לומדים בהדרגה לדבר בעצמם. גם כל המיומנויות האחרות שהם רוכשים באות מהתבוננות, הקשבה, חיקוי ואז ניסוי וטעייה.

לכן ילדים הם מקשיבים מעולים, אבל הם גם לומדים מהר מאד למה כדאי להם להקשיב ומה לא משרת אותם. אחד מחברי הפייסבוק שלי כתב לא מזמן שכשבתו בת השלוש ביקשה שוקולד ונענתה בסירוב, היא הודיעה: "אני רוצה שתגידו לי כן כשאני מבקשת דברים. אני לא רוצה לשמוע אף אחד אומר לי לא בבית הזה".

קשה להתווכח עם העובדה שהקשבה היא מיומנות שסובלת מהזנחה. זה קשור אולי לתרבות שלנו  בכביש, בכלי התקשורת, ברחוב ואפילו במסגרות החינוכיות. הרי למי יש זמן לזה בכלל? אבל כשלומדים לשכלל את המיומנות הזאת, מגלים שזה יוצר שינוי גדול בדינמיקה עם הסביבה. נסו להיזכר במצבים בהם מישהו באמת הקשיב לכם ואיפשר לכם לספר משהו שהעיק עליכם, מבלי לערב בסיפור שלכם את החוויה האישית שלו (שנראתה לו "בול" אותו הדבר, אבל למעשה חמסה מכם את החוויה שלכם). היזכרו ברגשות ובתחושות שאותו אדם עורר בכם כשהוא נתן לכם ולקולכם מקום ותשומת לב אמתית. רוב הסיכויים שזאת הייתה חוויה מרגשת ונעימה במיוחד. הורים שמקשיבים באמת לילדיהם, מלמדים אותם להקשיב גם לאחרים ומסייעים להם לפתח את המיומנות החשובה הזאת.

גבר מקשיב
 

אז איך נהפוך מיומנויות תקשורת, ובמיוחד הקשבה, למפותחות אצל הילדים שלנו, או בנוסח שאני שומעת מהורים רבים: איך צריך לדבר עם הילדים כדי שיקשיבו לי? 

כאמור, התשובה אינה טמונה בטון דיבור כזה או אחר, או במלות קסם כלשהן. כדי שילדיכם יקשיבו לכם עליכם פשוט להקשיב להם. אמרתי פשוט? ובכן נכון, זה לא כזה פשוט. כפי שכבר ציינתי, לרוב האנשים הקשבה היא פעולה שאינה טבעית לחלוטין. גם כשאנחנו משוחחים ובן שיחנו מדבר, אנחנו לרוב עסוקים בלחשוב על מה שברצוננו להגיד, יותר מאשר בהקשבה ממוקדת למה שנאמר לנו. וזה קורה לנו לא מעט גם עם הילדים שלנו.

הדרך לשינוי היא בעבודה על שיפור מיומנויות ההקשבה

אני רוצה להציע לכם לעשות תרגיל עם עצמכם בפעם הבאה שתשוחחו עם מישהו: נסו להקשיב באמת, להבין היטב את מה שנאמר, לשים לב לשפת הגוף, לטון הדיבור, למה שלא נאמר אבל נוכח בשיחה, נסו לשאול את בני השיח שלכם שאלות הבהרה כדי להבין אותם טוב יותר, אך עשו זאת מבלי להתפרץ לדבריהם. התמקדו בהם, נסו להבין איך הם מרגישים בנושא ומה זה עושה להם. יש סיכוי טוב שלאחר שיחה כזאת לא רק שתבינו ותכירו טוב יותר את מי ששוחחתם איתו או איתה, אלא גם תצטיירו בעיניהם כאדם מעניין ומכיל שכיף לדבר איתו.

אחרי שתתרגלו זאת עם חברים או עם עמיתים לעבודה, נסו לעשות זאת עם ילדיכם. אם הם עוד קטנים, התעניינו בחוויות היום שלהם והשתמשו בשאלות ממוקדות, כמו במה שיחקת? עם מי שיחקת? מה הדבר הכי כיפי שעשית היום? מה היה לך פחות נעים? (כן, מותר וחשוב לדבר גם על חוויות שליליות) והימנעו משאלות כמו "איך היה בגן?" (התשובה היא אגב "כיף", בלי קשר למה שהיה). אני ממליצה לא רק להתעניין בחוויות שלהם, אלא גם לספר על חוויות מהיום שלכם, באופן שמתאים לגילם. כדאי גם להפוך את השיחה, השיתוף וההקשבה לחלק מהתרבות המשפחתית שלכם. אם ארוחת הערב אצלכם היא ארוחה בהרכב מלא, אפשר לנצל זאת ולקיים כל ערב שיחה שבה כל בני המשפחה מספרים על חוויות מהיום שעברו. אם אין אצלכם ארוחה כזאת, גם זמן ההליכה או הנסיעה לחוג, האמבטיה או ההשכבה במיטה יכול להתאים לכך.

 
אב ובנו יושבים על ערסל

בגילים בוגרים יותר, כשעולמם של הילדים נעשה מורכב ועצמאי יותר, גם התקשורת איתם הופכת למורכבת יותר. אם הרגלתם אותם לשתף ולהקשיב בגיל צעיר, תצטרכו לוודא שזה ימשיך להתקיים (מן הסתם באופן שונה בהתאם לגילם). אם אתם מרגישים שאתם נשארים מחוץ לעולמם של הילדים המתבגרים שלכם, הנה כמה דברים שכדאי וחשוב לעשות: 

  • למדו להכיר טוב יותר את המוסיקה שהם מקשיבים לה, את הלהקות והזמרים, את נושאי ותכני השירים, מה מכל זה מדבר אליהם. 
  • הכירו את משחקי המחשב שמעניינים אותם. לפעמים אלו משחקים אלימים או מסובכים, או אולי אפילו כאלה שנראים לכם טיפשיים או לא תואמים את טעמכם, אבל נסו בכל זאת. למדו מה שתוכלו על המשחק, הכלים והכללים, נסו להבין באמת מה מושך אותם לשם. 
  • הכירו קצת יותר את החברים שלהם, בררו מה הם אוהבים בהם, מה מחבר אותם אליהם. 
  • אם יש לילדים שלכם תחביב, לוו אותם (אם ירשו לכם, אבל הם ירשו אם יראו שההתעניינות שלכם אמתית וכנה), ונסו להכיר גם את התחום הזה ולהפוך אותו לפתח כניסה לעולמם.

כשאתם עושים את כל זאת, חשוב שתשאירו בצד את השיפוטיות ואת דמות ה"מחנך" שלכם. זה לא הזמן להטיף ולהשמיע, זהו זמן הקשבה. חשוב לי להדגיש שהקשבה שאינה שיפוטית ומחנכת, אינה פוגעת בסמכות ההורית אלא להיפך, היא מחזקת אותה. כשההורה מתעניין בי ומבין את עולמי, אני פתוח ומעוניין יותר להקשיב לו ולהיעזר בניסיונו ובידע שלו, וכך מתמעט הצורך ב"הורדות ידיים" ומאבקים. 

אמא ובת יושבות ומחייכות

יכול להיות שכשתהיו מעורבים יותר בחיי ילדיכם, תגלו גם דברים שלא ימצאו חן בעיניכם. לפני שאתם מגיבים, בחרו את המלחמות שלכם בחוכמה. זכרו שהידע שרכשתם על ילדיכם מאפשר לכם לשמור עליהם טוב יותר מאשר לולא היה בידכם, אז אל תמהרו לחזור לכובע ה"מחנך" שלכם. אם לא נשקפת להם סכנה ברורה ומיידית, נצלו את ההזדמנות לשיחה פתוחה, שאלו שאלות נוספות שיאפשרו לכם להבין את משמעות ה"תגלית", בדקו אם הוא או היא מעוניינים לשמוע את דעתכם, ספרו משהו על ניסיונכם מהגיל הזה והתאפקו מלהטיף ולנזוף, כדי שלא לגרום להם להצטער על שסיפרו לכם וכך תאבדו את ההזדמנות והאפשרות להיות מעורבים ומיודעים. היכולת שלכם להשפיע עליהם גדולה לאין ערוך כשאתם מגיבים בצורה עניינית ורגועה מאשר כשאתם נבהלים, צועקים או מטיפים.

כמובן שהעובדה שאתם מקשיבים ומתעניינים אינו מבטלת את תפקידכם להביע דעה, להעניק גבולות ולעמוד על שמירת הכללים שקבעתם. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" (אמר קהלת). בחרו את המועד ואת הדרך בחכמה, כך שגם אם הילדים לא יאהבו זאת, הם יבינו שאתם פועלים מתוך הבנה, דאגה ושמירה עליהם.

אם כך, תקשורת קשובה (אני קוראת לזה תקשובת) תתבטא לא רק בכך שהילדים שלכם יקשיבו לכם. הם גם יספרו וישתפו אתכם יותר בדברים שמעסיקים אותם ויראו בכם דמות משמעותית יותר בחייהם, גם לכשיתבגרו. הורים שמתקשרים עם הילדים שלהם בדרך התקשורת הקשובה ולא במאבקי כוח, מעמיקים את הקשר עם ילדיהם, יוצרים בבית אווירה רגועה ונינוחה יותר, יוצרים שיתוף פעולה ומבססים תרבות של הקשבה והתחשבות.

אז רוצים שיקשיבו לכם? למדו להקשיב!

סיון ון דר פלאס היא מנחת הורים למתבגרים ומנהלת מועדון הורים אשכולי בעיריית רמת גן

מקור התמונות: shonna1968Sebastiaan ter Burg, Dave Parker

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: