אנו יכולים לחלוק רק את מה שיש לנו, ואם 'אין לנו אושר', לא נוכל לחלוק אותו. אז מה קורה במצבים שכאלה? כשאבא חוזר הביתה ומשתלח בלשונו: "מדוע החדרים לא נקיים? מדוע הכל מלוכלך?! איזה יום קשה היה לי, אני עייף ורוצה לנוח..." – הוא חולק עם משפחתו עייפות, קושי ותסכול. לעומת זאת כשאבא נכנס הביתה בשמחה וצועק: "איזה כיף! בואו לאבא! אני אוהב אתכם! היה לי יום מדהים! בואו נשחק! בואו נסדר את השולחן לארוחה!" – הוא חולק עם משפחתו את מה שיש לו – אושר, שמחה ואנרגיות חיוביות.
אנשים מתלוננים על העולם, על השכנים, על הממשלה ועל הילדים שלהם כי הם לא מאושרים. האמת היא שלפעמים הם פשוט לא יודעים איך להיות מאושרים. אדם מאושר לא מתקרבן על ידי כך שהוא מתלונן ללא הרף ומדבר על כמה שהוא מסכן, מותש וקשה לו. אדם מאושר לא מתלונן, לא מקטר כל הזמן וחושב שהעולם חייב לו משהו. זכרו זאת בפעם הבאה שאתם חוזרים הביתה לילדיכם אחרי יום קשה של עבודה או סידורים.
בהרצאות שלי אני מסביר להורים שאין די בהצגת דוגמה אישית מדי פעם. הורה יכול להראות ולהסביר לילדיו שאסור לחצות את הכביש באור אדום אלפי פעמים, אך אם הוא לא מיישם זאת כשהם לא לידו, יבוא יום והוא ייתפס. הורה שמסביר לילדיו כמה מעשה מסוים מסוכן, אך ביום אחר נתפס על ידי ילדיו כשהוא עושה אותו – יוצר במוחם של ילדיו תבניות מחשבה בעייתיות:
זה לא נורא לעשות משהו שאסור לעשות.
לשקר זה בסדר, הרי ההורים שלי משקרים.
עיני הילדים נשואות אל הוריהם גם כשההורים לא מודעים לכך. לכן אתם חייבים להיות אישיות לדוגמה – אין די בהצגת דוגמה אישית מדי פעם. נכון, כולנו מתפתים לעשות מעשה אסור מפעם לפעם, אך אם אתם רוצים להקנות לילדיכם ערכים אמיתיים, עליכם להיות הדמות שאתם רוצים שהילדים יאמצו לעצמם לכשיתבגרו.
אם אתם לוקחים על עצמכם את כל האחריות לבצע מטלות בבית ובמסגרת החיים המשותפים עם הילדים שלכם, כדאי שתפסיקו במהירות האפשרית. לא רק שאתם לא עוזרים לילדים להיות עצמאיים, אלא אתם יוצרים לעצמכם לא מעט כאבי ראש – בעתיד תגלו שהילדים גדלו להיות חסרי אחריות ותלותיים מאוד. עליכם לזכור שאחריות היא תכונה נרכשת! אם הילדים גדלים בסביבה שמתייחסת אליהם כאל מבוגרים עצמאיים ואחראיים, הם יאמצו את הגישה הזאת.
כדי לעזור לכם להתמודד עם השינוי הזה עליכם לדעת שכל הילדים עוברים ארבעה שלבים:
-
הילד מסתכל.
-
הילד עוזר.
-
הילד עושה וההורה מלווה.
-
הילד עושה לבד.
ללא אחד מהשלבים האלה הילדים שלכם פשוט לא יצליחו להתמודד עם האחריות והמשימות שאתם רוצים שהם יעשו.
כל הילדים נולדו עם רצון ללמוד ולהתפתח, עד שאנחנו ההורים, המורים ושאר הסובבים אותם מבטלים אותו. הסביבה דורכת להם על החלומות, מלבישה עליהם את המציאות, כופה עליהם את האג'נדות שלה וכך הופכת אותם לפחות גמישים. אני לא הייתי מודע לזה בעבר, עד שיום אחד פתחו לי את העיניים והבנתי שדווקא אותם אנשים שקרובים אלינו ביותר, שאוהבים אותנו, הם אלה שיפחידו אותנו, יזהירו אותנו ויספרו לנו סיפורים, מדוע הרעיון שלנו הוא רעיון רע. זה לא מפני שהם רוצים להזיק לנו, אלא מפני ש:
1. הם פוחדים שהילדים יעבדו קשה סתם.
2. הם פוחדים שהילדים יתאכזבו סתם.
3. הם בעצמם פחדו לעשות את אותו הדבר.
4. הם בעצמם פוחדים כי זו סביבה שאינה מוכרת להם.
עלינו להאמין בילדינו, לתמוך בהם בכל ליבנו, לתת להם להתנסות ולטעות בעצמם ולהרים אותם כשהם נופלים ותמיד לעזור להם לעלות שוב על דרך המלך שמובילה כלפי מעלה. עלינו להסביר שאם יש להם חלום, שישמרו עליו, שידבקו בו ואם יטעו אז עדיף שיטעו עכשיו, לידנו, בסביבה הבטוחה הזאת. אם הילד שכח את החטיף שלו בבית הוא יישאר רעב. אם הבת שכחה לסדר את התיק, היא זאת שתרגיש רע מול המחנכת בכיתה. אם הבת החליטה לבזבז את כל דמי הכיס שלה על בובה, היא תבין לבד שלא יישארו לה דמי כיס לגלידה. במילים אחרות, למידה מתוך חוויה אישית היא היעילה ביותר. אם ההורים כל הזמן מזהירים אותם, מפחידים אותם ולא נותנים להם להתנסות בכישלון, יגיע יום שבו הילדים אפילו לא יעזו לעשות את הצעד הראשון. ריצ’רד ברנסון, אחד היזמים המצליחים והעשירים בעולם, אמר פעם: "האמיצים אולי לא יחיו לנצח – אבל הזהירים לא חיים בכלל".
כל הילדים רוצים להרגיש שיש להם מקום חם, שאליו הם יכולים לחזור ובו הם יכולים להרגיש חשובים, שייכים ואהובים. הם זקוקים לאהבה הזאת יותר ממה שנדמה לנו. כשההורים מונעים מילדיהם הרגשת ביטחון שהם כה זקוקים לה, הצורך באהבה יתבטא במקום אחר, ולפעמים המקומות האלה עלולים להיות לא צפויים וממש לא רצויים. לפני כמה זמן קראתי על מחקר שנערך בארצות הברית, שבמסגרתו ילדים בני 14-13 שברחו מהבית, נשאלו מדוע הם עשו זאת. התשובה הייתה "כי איש לא אוהב אותי, לאיש אין עניין בי ולאף אחד לא באמת אכפת איפה אני."
תמיד תגידו לילד או לילדה שלכם "אני אוהב אותך", אפילו ובמיוחד אם היה לכם יום רע. אם לא תעשו זאת ותפגינו כלפיהם רגשות מזלזלים ומזיקים מכיוון שאתם במצב רוח רע, אתם תגרמו לנזק חמור. כשהורה מתייחס לילדיו בדרך שכזו, במוחם של הילדים נבנה קשר לוגי מזיק: "אני מסוגל לאהוב אדם שעושה לי רע". כתוצאה מכך, בעתיד שלהם הם עלולים להיתקל במערכת יחסים שלילית ולהפוך לחלק מאחת שכזאת, ושום נורה אדומה לא תידלק להם בראש כדי להזהיר אותם מהסכנה שביחסים האלה.
פעמים רבות, כשהילדים נכשלים הם זוכרים רק את הכישלון, אך הם לא שמים לב להצלחות שהם עברו בדרך אליו. למשל שהם הצליחו ללמוד יותר מחצי שעה בלי שדעתם הוסחה, שהם למדו לבד בלי עזרה מההורים, שהם למדו דברים חדשים תוך כדי הלמידה, שהם הצליחו לעזור לחבר ללמוד ועוד. אלו הן אולי לא ההצלחות שהם שאפו להגיע אליהן, אך עדיין מדובר בתוצאות חיוביות שהן למעשה "הדלק" שנותן כוח להמשיך ולהתאמץ, ולכן חשוב להדגיש את חשיבותן.
כשאנו מדברים עם הילדים על מה שהם עשו ולא עשו וגם על כמה שהם יכלו לעשות יותר, הדבר עלול לדכא אותם מאוד ואף לגרום להם להפסיק להתאמץ. במקום זאת, עליכם להתמקד בתוצאות החיוביות, לשבח אותם על כך שהם עשו יותר מהפעם הקודמת ולהחמיא על השיפור במצב ואימוץ גישה מנצחת וחיובית. בכל פעם שהילדים לומדים או עובדים קשה ועדיין מקבלים ציונים נמוכים או לא מצליחים בתחום כלשהו, שוחחו עימם וחזקו אותם על המאמץ. הכוח לעשות את המאמץ הזה פעם אחר פעם יעזור להם הרבה יותר בחיים מאשר ציונים בבגרויות.
כשהורים חוזרים הביתה ופונים לעיסוקיהם השונים (להכין אוכל, להדיח כלים, לתקן משהו, לתלות כביסה ועוד), הילדים שלהם לרוב שם לצדם והם רוצים להשתתף. זה לא מפתיע משום שטבעם של ילדים הוא לעזור, לחקור, להתעניין וללמוד, אך פעמים רבות אנו דוחים אותם מסיבות שונות. בין אם אנו לא רוצים שהילדים יתאמצו ובין אם אנו עייפים ורוצים לסיים את המשימות כמה שיותר מהר. לפעמים אנו גם חוששים שהילדים ישברו או יהרסו משהו, אך לא משנה מה הסיבה שלכם לדחיית הרצון שלהם, היו סבלניים, אפשרו להם ללמוד והחמיאו להם על נכונותם לעזור. אמרו להם שלא הייתם מסתדרים בלעדיהם, וספרו לכולם כמה הם מדהימים וכמה הם עוזרים בבית.
הילדים לומדים בדרך הטובה ביותר כשמשתפים אותם ולא כשמסבירים להם, לכן נסו להפוך את משימות הבית למשחק. לדוגמה: בהתחלה אין חובה לתת להם לשטוף את הרכב או את הכלים, אלא לאפשר להם רק 'לבדוק' שאתם עושים זאת נכון. אחר כך תנו להם להיות אחראים רק על שטיפת כוסות או רק על שטיפת החלונות של הרכב, אך הפעם כשאתם הם אלה שבודקים אותם. חשוב לזכור לא לבקר אותם ולא לנזוף בהם יותר מדי, אפילו אם הם זנחו את המשימה באמצע. המטרה היא להשאיר טעם טוב מהחוויה הראשונה שלהם – לפרגן מכל הלב על המאמץ. בהמשך הדרך הזאת תגלו שהילדים שלכם עוזרים הרבה יותר והופכים לחלק משמעותי ממשק הבית.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: