1. אני מבקשת שתבחרו אחרת
במשפט הזה אני משתמשת כאשר הילדים שלי מתווכחים ורבים, והרצון הראשוני שלי הוא להרים את הקול ולהעניש אותם. ילדים יודעים מתי הם מתנהגים לא בסדר, והשימוש במשפט "אני מבקשת שתבחרו אחרת" נותן להם אפשרות לעשות בחירה שתהפוך אותי לגאה בהחלטות שלהם – משהו שילדים תמיד מחפשים לעשות עבור הוריהם. כאשר הילדים שלי רואים שאני מאוכזבת מהם זה בדרך כלל עוצמתי יותר מאשר קול צעקה או עונש. רק אם ההתנהגות הרעה נמשכת אני פונה לדרכי משמעת אחרות ולוקחת מהם את אחת מהזכויות שלהם, כמו למשל משחקי מחשב, על מנת שידעו שיש השלכות לבחירות לא נכונות שהם עושים.
2. לא תקבלו תשובה חיובית על משהו שביקשתם בבכי והתפרצות זעם
החוק הבא מצריך התמדה רבה, אני מודה, אבל כדי לעצור התנהגויות שכוללות בכי, יללות, צעקות, חוצפה והתפרצויות זעם – חייבים לפעול עם מדיניות עקבית ולא לשלוף חוקים מהמותן. החוק אומר שכל בקשה שמגיעה כדרישה וכוללת בכי וכעס, היא בקשה שהאוזן שלי פשוט לא שומעת, ולכן אני גם לא יכולה להיענות לה. כשאחד מהילדים חווה התפרצות זעם אני מגיבה בלחישה ואומרת פעם אחת "אני לא יכולה להבין מה שאתה אומר כאשר אתה מדבר כך", ולא ממשיכה את הדיון עד שהילד פונה אלי בדרך רגילה.
3. אינכם יכולים להיות איתי בחדר כשאני מסדרת אם אינכם מסדרים איתי
ניסיתי לשכנע את הילדים שלי לבצע את מטלות הבית בכל מיני דרכים בעבר – רובן לא ממש עבדו לאורך זמן. את הטריק הבא למדתי מחברה ואני חייבת להודות שהוא יעיל ועומד במבחן הזמן. אחרי אין ספור ניסיונות, הבנתי שאני לא יכולה להכריח את הילדים לבצע מטלות של סדר ועזרה בבית מבלי להיגרר לענישה בסופו של דבר. אבל מכיוון שאני גם יודעת שילדים רוצים להיות בחברת ההורים שלהם רוב הזמן - אימצתי את הכלל הפשוט שאם אני מנקה או מסדרת חלק מסוים בבית, הם אינם יכולים להיות איתי באותו חדר אם הם לא עוזרים במטלה. בשיטה החדשה, הבחירה היא שלהם ואני לא מכריחה אותם לסדר - יש להם פשוט תמריץ נהדר לעשות את זה.
4. אם סידרתי את החפצים שלכם בעצמי, אינני אומר אחר כך היכן הנחתי אותם
את הכלל הבא אני מיישמת במקרה שבו הכלל הקודם מאבד לרגע את יעילותו והילדים בוחרים שלא לבצע מטלות בבית ומשאירים את נטל הסדר והניקיון בעיקר על כתפיי. החוק הפשוט שלי אומר שאם אני סידרתי לילדים את הספרים והצעצועים, אני לא אגיד להם היכן הנחתי אותם כאשר הם יחפשו אותם מאוחר יותר. אני מסבירה להם שכדי שימצאו את החפצים שלהם בקלות – כדאי להם להניח אותם במקום שהם בוחרים בו בעצמם. אם הם יוצרים בלגן גדול בזמן שהם מחפשים את אותו חפץ, אני לא מסדרת אחריהם ומכריזה שכל חפץ שלא יהיה במקום שלו עד היום שאחרי – יעבור למסירה.
5. אני משתמשת במילת קוד כאשר אנחנו נמצאים בחברה
לא תמיד הבנתי שגם לילדים שלי יש גאווה, וגם הם בדיוק כמוני, לא אוהבים שמעירים להם בפומבי. כאשר הפנמתי את הצורך של הילדים שלי לשמור על החיבור האישי בינינו, סיכמתי איתם שמרגע זה ואילך, אם ארצה שיפסיקו לעשות משהו כשאנחנו בחברת אנשים נוספים – אשתמש במילת קוד עליה סיכמנו מראש וביחד. במקרה שלנו, הבן שלי בחר ב-"בוב ספוג", והבת שלי בחרה ב"גאליס". כאשר הם נעשים חצופים, או עושים דברים שהם לא צריכים לעשות ליד חברים ובני משפחה, אני פשוט צועקת: "היי, בוב ספוג!", או "היי גאליס!", וברוב הפעמים נראה שהם מכבדים יותר את העובדה שהערתי להם, מבלי שאחרים הבחינו בכך, ומפסיקים את ההתנהגות הרעה.
6. אני לא יכולה להיות הקהל שלכם כל הזמן
הילדים שלי, כמו ילדים רבים אחרים, אוהבים להעלות הצגות ולבקש ממני שאהיה הקהל שלהם. אני כמובן רוצה לחזק אותם ולתת להם משוב חיובי, אבל עם הזמן למדתי לא להרגיש אשמה כשאני מסרבת לעשות זאת לזמן ארוך מדי. אני מסכימה שיהיו רועשים במידה, ישתוללו ויתגלגלו מצחוק כפי שילדים נוהגים לעשות, אך אני גם מבקשת מהם לפעמים להעביר את ההצגה או המשחק שלהם לחדר אחר, כי גם אני צריכה לעשות דברים וזקוקה לקצת שקט. כמובן שאני מבקשת זאת בצורה נעימה, ואחרי שעודדתי אותם להמשיך בפעילות שלהם, אבל אני מרשה לעצמי לא להיות קהל שבוי שמגיב לכל בקשה של "אימא, תראי אותי".
7. אני לא מתווכחת על כסף
לרוב הילדים אין הבנה בנוגע לערך של הכסף, והילדים שלי יכולים לבקש שאקנה להם כל דבר שמוצא חן בעיניהם, גם אם הוא יקר, חסר ערך או שיש להם עוד הרבה כאלה בבית. הכלל שסיגלתי לעצמי הוא לענות ב-"כן" או "לא" פשוטים עם הסבר חד פעמי על הסיבה לכך, אבל אינני נכנסת איתם לוויכוח נרחב על כסף ועל הדרך בה אני בוחרת להשתמש בו. אם הם צברו דמי כיס – אני מציעה להם להשתמש בכסף שלהם כדי לקנות חפץ או צעצוע שהם רוצים ולא מתערבת בהחלטה שלהם, גם אם היא נראית לי שגויה. הכלל הזה נותן לילדים הבנה מעמיקה יותר לגבי משמעות הכסף וגם מלמד אותם עצמאות, קבלת החלטות משלהם וכיבוד החלטות של אחרים.
8. אינכם יכולים לבקש ממני דבר אחרי שעת השינה
אחרי וויכוחים שונים שהיו לי עם הילדים לגבי שעת השינה שלהם והדברים שהם צריכים להספיק עד אז, יום אחד החלטתי שבמקום להגיד להם את הכללים שהם צריכים לעמוד בהם לקראת הכניסה למיטות, אני פשוט אגיד להם מה הכלל שלי בעניין הזה. ביקשתי לדבר עם הילדים והכרזתי בפניהם שמהיום אני לא "עובדת" אחרי השעה 21:00 - שעת השינה שלהם. המשמעות של זה היא שאני אשמח לעזור להם להתקלח, להכין להם ארוחת ערב, לשחק איתם ולקרוא להם סיפור לפני השינה, אבל אחרי השעה 21:00 אני פשוט לא נענית לשום בקשה, כי אלו חוקי העבודה של האימהות בעולם. הילדים שראו שאני רצינית ומתמידה בחוק שסיגלתי – פיתחו הבנה טובה יותר של זמן והחלו לתכנן את פעולות הערב שלהם כך שנספיק לעשות הכל לפני השעה המיועדת לכניסה למיטות. גם בעלי, שהבין שכל מה שלא ייעשה עד תשע בערב יעבור לאחריותו, החל לשתף יותר פעולה בהכנות לפני השינה, כך שאפשר להגיד שהחוק הפך להצלחה גדולה.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: