נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- איפוס
- הצהרת נגישות
להורים שלום!
איפה האשמים ?
הנוחות לכסות את עיננו, להתבונן רק על האחרים - כשאלה אנחנו ורק אנחנו.
האמירה "נפל דבר בחברה שלנו", אצל עמים אחרים נאמרת פעם בשנים רבות, כשהחברה מזועזעת מאיזשהו מעשה שנוגד את כל ההיגיון האנושי.
אצלנו האמירה: "נפל דבר בישראל" נשמעת חדשות לבקרים ולצערנו הרב כל פעם נופל עלינו דבר קשה מקודמו.
קל לנו לפרטים, לכל אחד מאיתנו, להאשים את כל המערכות מסביב.
התקשורת נושאת בעינינו בכתר האשמים, מערכת החינוך אחריה, האינטרנט, החברה ומי לא.
זה כל-כך קל לכסות את כל המראות בבית, לכסות את עיננו כדי להתבונן היטב מבעד לכיסוי רק על האחרים.
אמא, אבא- זאת לא התקשורת, זאת לא מערכת החינוך, זה אנחנו- ואנחנו ההורים בראש ובראשונה, זה אנחנו אחרוני המתעניינים בילדים שלנו, זה אנחנו משלמי -השוחד באמצעות הדלת לחדר הפרטי של הילד, זה אנחנו שלא מקשיבים לרגע לרומן האינסופי בין האינטרנט לילד שלנו.
זה אנחנו ורק אנחנו.
אמא, אבא- מה זעקנו כל חופשת הקיץ?
איזה מצוקה נוראה נפלה עלינו עם היום הראשון של חופשת הקיץ?
מקיר לקיר נשמעה הזעקה מתי כבר יחזרו לבית הספר ? שהחופשה כבר תסתיים
למה לא מקצרים את החופש הגדול?
אמא ואבא- החודשיים הללו אמורים להיות הפרס, ההזדמנות להגברת הקשר, האהבה, ההתבוננות מקרוב בילדים שלנו.
כן הורים יקרים, בילדים שלנו שכל אחד ואחד מביניהם נושא בגעגועים להורים שלו נושא בצלקות כאלו או אחרות.
הלב הרך של ילדינו "נשרף" מהצורך לספר לנו, לשתף אותנו, לשהות במחיצתנו, לכמיהה לחיבוק שלנו ולאהבה שלנו ולא בהכרח מכיבוי סיגריות על גופם.
יום אחרי יום הם רוצים לדבר אלינו.
יום אחרי יום הם רוצים לספר לנו.
יום אחרי יום מחפשים אותנו.
עד שללא מענה התכונה הזאת נכחדת ובפי כולנו אמהות ואבות שגור המשפט "איך לא ידעתי"?
כל-כך קל לכעוס על המורה שרואה יותר ממה שאת אמא ואתה אבא ראיתם.
כל-כך קל אמא / אבא לשאול מדוע היועצת לא ראתה?
מדוע המחנכת לא ראתה?
לא ולא!
אמא/אבא, מדוע אתם לא ראיתם?
מדוע אתם לא שמעתם ?
מדוע אתם לא הרגשתם ?
האם הגענו למצב שהצלחנו לדכא את האינסטינקט החזק ביותר עליי אדמות- את האינסטינקט ההורי?
במקרה האחרון שהתרחש בירושלים והתפרסם בכל אמצעי התקשורת, זעזעו אותנו שני דברים:
האחד, כיצד אמא ואבא לא ראו את הילד במשך שנתיים, במצוקתו, בסבלו הנורא, בעינויים שעבר בביתם שלהם?
השני, קשר השתיקה של חבריו והמוני הילדים האחרים שראו ידעו ולא סיפרו.
האם האין קשר בין השניים?
האם אין קשר בין הבנה נכונה של מושגים לבין תפקיד ההורים להבהיר זאת לילדיהם ?
מאין המושגים המעוותים שלהציל אדם מסבל ומהתעללות- לפנות לעזרה זוהי הלשנה?
אמא ואבא הכל קשור- האדישות, פגע וברח, אינם מאופיינים בכביש, הם מאפיינים אותנו בכל התנהגויותינו.
לפגוע, לא להושיט עזרה, ולברוח.
הקוד ששמו "לא להלשין" מאפיין קבוצות אפלות ביותר.
הקוד שלצחוק יחד עם כולם לנוכח סבלו של האחר הוא הקונצנזוס.
והקונצנזוס הוא המסר ולא משנה מי משלם את המחיר למענו.
כאחת שצריכה לבחור מדי יום ביומו בין אמירת האמת הקשה והלא יפה תמיד, לבין להיות בקונצנזוס או יותר מזה לזכות בפופולאריות, אני גם יודעת כמה כוח, כמה סבל, כמה אנרגיה ומאבק צריך הפרט הבודד להשקיע.
קל וחומר כשמדובר בילדים.
עלינו ההורים מצווה לבנות אצל ילדינו את המוסר החברתי הבסיסי, את אותם כוחות נפש האדירים כדי שאחד ורק אחד יקום ויזעק למראה או למשמע סבלותיהם של האחרים.
כאחת שמנהלת מאבקים נטולי כל שיקולים זרים חשה אני את כובד הלחץ, הדחייה, המוזרות והלעג של מעגלי הקונצנזוס שעומדים כמו חומות בצורות.
אני יכולה להבין כמה קשה לך אמא, וכמה קשה לך אבא לחנך ילד כזה - אבל הבודדים האלה הם, הם התקווה של החברה האנושית.
בברכה,
אתי בנימין,
יו"ר הנהגת ההורים הארצית.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: