נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- איפוס
- הצהרת נגישות
כשאתם מבלים זמן במחיצתו של ילד אתם עדים לאופן שבו המוח שלו עובד - לפעמים כשהוא רואה או מרגיש משהו, הדחף שלו לספר ולשתף אינו סובל שום דיחוי והוא ידרוש את הקשב שלכם. שעה וחצי של שהייה במחיצתו הופכות ל-90 דקות של הערות לגבי מזג האוויר, העצים, הבתים ואפילו על האנשים שחולפים על פניכם ברחוב - "אבא, למה הוא הולך מוזר?", "אמא, למה המכונית הזאת אדומה?". מצד אחד, ההתנהגות הזו משקפת את התמימות של הילדים שלנו ומראה את מידת הסקרנות והצמא שלהם לחקור את העולם. אל לנו למנוע זאת מהם, אך מצד שני חשוב מאוד לשים גבולות! אנו צריכים להבהיר להם שהמחשבות שלנו לא תמיד צריכות להיאמר בקול רם, ושישנו גבול דק בין הערה שמביעה סקרנות לבין כזו שעלולה לפגוע בזולת.
אז מה עושים? בדיוק כמו שלימדנו אותם על החלקים המוצנעים בגוף שאף אחד לא רשאי להתקרב אליהם, אנו צריכים להכיר לילדים את האזורים הסודיים והכמוסים במחשבות שלנו - שאותם אנו שומרים אך ורק לעצמנו. שיטה יצירתית לעשות זאת היא לנצל רגע בו הם "בשעת מעשה", לעצור אותם ולומר להם שאתם זקוקים למעט שקט כדי להרהר במחשבות הפרטיות שלכם. האמירה המסתורית הזו עשויה לעורר בהם סקרנות ולגרום להם לתהות מדוע אתם לא מספרים להם על מה אתם חושבים, ומה זה בכלל "מחשבות פרטיות"? בינתיים, אתם תוכלו ליהנות מהדממה והשלווה, והמוח של הילד יעשה את העבודה לבדו.
התרגיל הקטנטן הזה עשוי להוות דוגמה מצוינת לאופן שבו עליהם לנהוג בכל הנוגע למחשבות שלהם, והוא יחשוף אותם לעולם החדש והבלתי-מוכר של "המחשבות הפרטיות", שאת חלקן הם יעדיפו לאורך הזמן לשמור לעצמם. אתם ודאי שואלים את עצמכם האם זה יעבוד? ובכן זהו לא מדע מדויק אך זכרו, אתם מודל לחיקוי עבור הילדים שלכם, הם שואבים השראה מהפעולות שלכם והדבר משפיע על תפיסתם והתנהגותם.
אז מה עושים? במצבים כאלה, אנו צריכים לעודד את הילדים להעדיף אמירות חיוביות על פני הערות שליליות, ולהימנע לחלוטין מלהתייחס לצורתו וגופו של האדם שממול. הערות כמו "את ממש יפה", "אני אוהב את הנעליים שלך" יתקבלו בברכה, ועליכם לשבח אותם על כך. אך כדי להנחיל להם את זה לתודעה ולהפוך את זה להרגל עבורם, עליכם לנצל כל הזדמנות אפשרית כדי להבליט את הסלידה מהערות שליליות. אם נתקלתם במהלך הליכה ברחוב או בצפייה בטלוויזיה באדם שמשתמש במילה מעליבה או פוגענית כלפי מישהו אחר - למשל "מכוער" - נצלו מיד את הרגע ותאמרו: "זה לא היה נחמד, זה בטוח פגע ברגשות שלו. לא הייתי רוצה שמישהו ידבר אלי בצורה כזאת". כך למעשה אתם מציבים את הילד כצופה מהצד במקרה שיצליח לעורר בו הזדהות, ואולי גם לגרום לו להבין כי מדובר במצב לא תקין. במקרים בהם ההערה המעליבה כבר נאמרה, תוכלו לפנות לדרך התיקון: "כן, השיער שלה קצר, אבל זה מאוד הולם אותה" או "אני לא חושבת שהבטן של אבא כל כך גדולה, אבל תזכור, אנחנו לא מעירים הערות לגבי הגוף של האחרים".
אז מה עושים? מאחר שאנחנו לא יכולים לנחש שאנו מגדלים בבית מבקרי אוכל בררניים במיוחד, עלינו ללמד אותם כבר מגיל קטן את שיטת "ביס הנימוסים" - טכניקה שתגרום להם לא להעליב את מנת הבית המפורסמת של סבתא, ותציל את כולנו ממבוכה. כיצד זה עובד? ראשית, אתם לא מוכרחים לאלץ אותם לאכול דברים שהם לא מעוניינים בהם - ואף מוטב שכך, כדי להימנע מהערות מיותרת - אך אם הם בחרו לנסות מאכל חדש שהציעו להם, למדו אותם לקחת ביס קטן של נימוס, ואם הם לא אוהבים פשוט לומר "לא, תודה". בהתחלה, זה כמובן יהיה מלווה במבט הנגעל, אך עם הזמן זה ישתפר והם יגלו כיצד לעשות את זה נכון.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: