מיד תועבר לדף המבוקש
התקפי זעם (בכי, צרחות וכדומה) הם תגובה טיפוסית ומוכרת בקרב פעוטות למצבים או גירויים מסוימים. לעיתים קרובות פעוטות נאלצים להתמודד עם רגשות ותחושות שבשל גילם הצעיר – הם פשוט לא תמיד יודעים כיצד להתמודד עימם או שטרם אימצו את אוצר המילים שיאפשר להם לבטא בדיוק את שהם מרגישים. בגילאים כל כך צעירים, וויסות הרגשות הוא לעיתים אתגר של ממש, כך שלרוב לא מדובר בעניין יוצא דופן; זו יכולה להיות קריאה לתשומת לב, רעב או עייפות, אך ישנם מקרים בהם התקפי הזעם עלולים לבטא בעיה עמוקה יותר הדורשת התייחסות רצינית.
היועצת ההתפתחותית ג'ניפר דאפון מסבירה שהתנהגויות מסוימות של פעוטות כמו זריקת חפצים, נשיכות ובעיטות, תוקפנות כלפי הסביבה, התקפי זעם בתדירות גבוהה וקשיים 'לחזור למסלול' לאחר מכן צריכים להוות דגל אדום עבורכם - שכן ייתכן שמדובר בבעיה קלינית דוגמת דיכאון או קשיים נפשיים, ובמקרים שכאלו יש להיוועץ במומחה.
את הבעיה הזו אין הורה שלא מכיר- התיישבתם לארוחת ערב משפחתית והילד לא רוצה לנגוע במאכלים מסוימים או נמנע מאכילה כלל. נושא התזונה בקרב ילדים בדרך כלל דורש מההורים אנרגיה רבה, אך ישנם מקרים שבהם נדרשת התערבות מומחה. בראיון מלאני פוטוק, רופאת ילדים ומומחית לתזונת ילדים, מסבירה זאת כך: "ילדים בגילאי 6-18 חודשים בדרך כלל יהיו פתוחים להתנסויות חדשות בכל הנוגע לאוכל, אך מגיל שנתיים הם נעשים בררניים יותר בנוגע למזון, וזה טבעי לחלוטין. בשלב הזה הם כבר מודעים יותר לסביבתם ומעוניינים לחקור אותה. הם מתרוצצים ומשחקים, נחשפים לגירויים רבים וישיבה לשולחן האוכל פשוט לא מעניינת אותם".
מאידך, ישנם מצבים בהם אכילה בררנית עלולה להיות תמרור אזהרה. מחקרים שונים הראו כי אחד מכל ארבעה ילדים שמתמודדים עם אכילה בררנית, ימשיך בהתנהגות זו גם בחייו הבוגרים. למעשה, ישנה אפילו הפרעת אכילה בשם "הפרעת צמצום/ הימנעות מצריכת מזון (avoidant/restrictive food intake disorder) שתחילתה בילדות המוקדמת ומתבטאת בהרעבה עצמית, ועלולה להיות מסוכנת אם לא מטופלת כראוי. לכן, אם ילדכם מראה סימנים של אכילה בררנית במיוחד, ומסרב לטעום ממרבית הדברים שאתם מכינים לו, נסו להשתמש בשיטות המצוינות בכתבה הבאה או שתפנו למומחה שיסיע לכם בנושא.
אמנם איננו מעוניינים שילדינו ינקטו בהתנהגות אגרסיבית כלפי עצמם או כלפי אחרים, אך ישנן התנהגויות של פעוטות שאנו נוטים להיות סלחניים יותר כלפיהן, מתוך ההבנה שהם טרם רכשו את הכלים להתנהלות חברתית נכונה ואינם יודעים עוד כיצד לרסן את רגשותיהם. לעומת זאת, כאשר הפעוט מכאיב ופוגע בעצמו כמעין אמצעי ויסות של תחושותיו או על מנת למלא את הצורך בתשומת לב, זהו סימן שהילד מתרגל לצורת התנהגות בעייתית במיוחד.
על מנת לעזור לפעוט לסגל לעצמו את אוצר המילים שיסייע לו לבטא את רגשותיו, מומלץ לקרוא בפניו מילים המתארות התנהגויות, וללמד אותו כיצד לבטא באמצעותן את התחושות. לדוגמה, הורה שמבחין בהתנהגות אגרסיבית של ילדו, יגיד "אני רואה שאתה כועס, זה בסדר לכעוס, אבל בכלל לא בסדר להתנהג באלימות." זה השלב בו מומלץ להסביר ולהבהיר לילד מהי התנהגות מקובלת ובלתי מקובלת בעת שאנו חווים כעס או תסכול, ובשום אופן לא להתעלם מההתנהגויות הללו ולחשוב שהן יחלפו עם הזמן.
השיר הידוע "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע" מתאר במדויק את התסריט הזה שמוכר היטב לכל הורה. "אין הורה שלא התמודד עם סוגיית ההשכבה לישון, וזה טבעי" מסבירה היועצת ההתפתחותית ג'ניפר דאפון. "לעיתים, ילדים חווים את מה שנקרא 'הפחד להחמיץ' (Fear Of Missing Out- FOMO), וזה נורמלי. הם רוצים להיות חלק מההתרחשויות לאורך כל היום, ולעיתים המעבר ל'מצב שינה' עלול להיות בעייתי". אולם, ישנם מקרים בהם הסירוב ללכת לישון עלול להצביע על בעיות חמורות יותר; "אם הילד מפגין סימני לחץ או חרדה ממשיים לפני השינה, מוטב שלא להתייחס אליהם בביטול או בחוסר סבלנות, כי עבור הילדים, החשש הוא ממשי".
אמנם רוב הפחדים מקורם בדימיון, שבגילאים מוקדמים מתבטא באופן מהותי בתחומים רבים, אך מומלץ מאוד לברר את מקור הפחד והלחצים המופעלים על הילד. כמו כן, ניתן לנסות להתמודד עם הפחדים באמצעות פיתוח הדמיון החיובי - ילדים רבים נוטים למצוא פתרון באמצעות חפץ כלשהו, כמו בובה ששומרת, מנורת לילה וכדומה, שיאפשרו לילד תחושת שליטה ויעניקו לו ביטחון. בנוסף, יש לנו כאן גם כמה עצות לשיטות נהדרות להרדמת ילדכם, שתוכלו לעשות בהם שימוש כבר בלילה הקרוב. אם כל האמצעים מעין אלו ואחרים לא עוזרים, כדאי להתייעץ עם מומחה על מנת לפתור את הבעיה - זה עשוי בהחלט לשפר פלאים את בטחונו של ילדכם ולא פחות חשוב גם את שנת הלילה שלו.
אי אפשר להכחיש- לא פעם אנו מתמוגגים כשילדינו הוגים מילים באופן שגוי. השיבושים הללו לרוב נתפסים כחמודים ואינם מפריעים כלל, וזאת מתוך ההבנה שבגילאים רכים, ילדים עדיין לא רכשו את ההגאים (הצלילים) הדרושים להפקת שטף דיבור תקין. לרוב מדובר בהגאים השורקים (ש,ס,ז,צ) אותם לומדים הילדים עד גיל 6, ולכן עד גיל זה אין צורך להילחץ או לחשוש באם ילדכם מתקשה להגות אותם. אולם, אחרי גיל 6 מרבית קשיי ההיגוי נובעים מבעיה תפקודית כלשהי, כגון קשיים שפתיים או אפילו בעיות שמיעה, כשגם בעיה באברי ההיגוי היא בגדר האפשרי.
במקרה כזה, יש לפנות לעזרה מקצועית כגון קלינאית תקשורת או לאבחון התפתחותי מקיף. אם אופן השימוש במילים של ילדכם מדאיג אתכם, נסו "לשבור" את המילה להברות או לצלילים ולתת לו לחקות אותם אחד אחד, במקום לנסות לבטא את המילה בשלמותה.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: