מהחיוך הראשון ועד הצעד הראשון, כל הורה מתבונן בהישגים של ילדו הקטן בגאווה גדולה ומתרגש לראותו הופך לאדם בוגר. עם זאת, במקביל, הורים רבים מוצאים את עצמם מבולבלים כאשר הם רואים את ילדיהם מתחילים לבצע פעולות לא שגרתיות כמו אכילת חפצים או התערטלות בפומבי. לא פעם קשה לנו לדעת מתי מדובר בשלב התפתחותי נוסף ומתי עלינו להתחיל לדאוג, ולמרות שברוב המקרים מדובר בפעילות משונה שצפויה לחלוף עם הזמן, חשוב לדעת מהי הסיבה מאחוריה ומתי כדאי לפנות לרופא או ליועץ התפתחותי. 8 ההרגלים הבאים הם דוגמה למצבים שעשויים להיראות משונים בעינינו, ותוכלו ללמוד כיצד להתייחס אל כל אחד מהם.
1. נדנוד הגוף או הראש
כאשר ילדים צעירים לחוצים, עייפים או משועממים, הם עשויים לנחם את עצמם על ידי הנעה חוזרת או נדנוד של הגוף בדפוס מסוים הדומה לנענוע עגלה. עבורנו זה עשוי להיתפס כהתנהגות מדאיגה ובמיוחד במקרים בהם ראשם של הפעוטות נחבל בטעות בשל קרבתם למעקה, קיר או רצפה. רופא הילדים ד"ר ארי בראון מציין כי צפייה בהתנהגות כזו עלולה להתפרש אצל הורים רבים כפגיעה עצמית, אולם בפועל הפעוטות מנסים בסך הכל להשיג את התוצאה ההפוכה. לדבריו, מדובר בהרגל שלרוב נפסק בסביבות גיל שלוש, והוא מייעץ להעביר את הילדים לאזור בטוח ומוגן מפציעות בכל פעם שהם מתחילים לעשות זאת.
מתי הפעולה יכולה להפוך למקור לדאגה?
ד"ר בראון מדגיש כי יש לפנות לייעוץ כאשר פעולות הנדנוד והטחת הראש הופכים לתנועות חוזרות ונשנות שנמשכות לאורך חלק גדול מהיום ולא רק מדי פעם, וכמובן אם אתם חוששים מפגיעה ממשית של הפעוט בעצמו בשל הפעולה הזו.
2. אכילת חפצים שאינם מזון
עד גיל שנתיים, חלק מהילדים עשויים לא להסתפק רק במזון אלא לכרסם שטיחים או אפילו לאתר גרגרי מזון של חיות מחמד שהתגלגלו על הרצפה. פעוטות אוהבים לחקור את הסביבה, והדרך שלהם לעשות זאת היא באמצעות מבחני טעימה שאנו כהורים אינם מעוניינים שהם יבצעו. מה שחשוב לזכור במקרים הללו הוא לשמור על ניקיון, ולהרחיק כל פריט קטן שעלול להימצא בהישג ידם.
מתי הפעולה יכולה להפוך למקור לדאגה?
אם לצד אכילת הפריטים הקטנים מופיעים דגלים אדומים כגון עיכוב בדיבור והימנעות מיצירת קשר עין או מתן תשומת לב עם ההורים או האחים, יש לפנות לייעוץ מקצועי.
3. משחקים עם חברים דמיוניים
האמונה שהבובות הפרוותיות שבחדרם יכולות לענות להם או המצאת משפחה שלמה של חברים דמיוניים, הן תגובות טבעיות של פעוטות המנסים להבין את העולם המבלבל והמורכב שסביבם, מציינת פסיכולוגית הילדים ד"ר הת'ר וויטנברג. "הרבה יותר קל להישאר בעולם של דמיון עשיר", היא אומרת, "ולכן כדאי שתכבדו את היצירתיות של הילדים ותמנעו מלומר להם שהם מגזימים או משקרים".
מתי הפעולה יכולה להפוך למקור לדאגה?
כעס או דאגה בקרב ילדים קטנים כאשר החבר הפרוותי הולך לאיבוד או זקוק לשטיפה, הן תחושות מובנות. למעשה, במקום לחשוש ממצב של פרידה כפויה כזו, תוכלו להשתמש בה כהזדמנות להראות לילדים איך הם יכולים להתמודד ולהתנהל בלי להישען על הדמות המוכרת. כל עוד הילדים לא משתמשים בחברים הללו כהזדמנות לשקר באופן קבוע או מעדיפים את חברתם על פני זו של חברים אמיתיים, אין סיבה לדאגה.
4. מציצת אצבע או כסיסת ציפורניים
שתי הפעולות הללו הן דוגמה נוספת לניסיון להרגעה עצמית, וכיוון שהאצבעות הן דבר זמין שתמיד נמצא לצדם, פעוטות רבים עשויים להרגיש שזוהי הדרך היעילה ביותר להשקיט את נפשם.
מתי הפעולה יכולה להפוך למקור לדאגה?
לדברי ד"ר בראון לא מדובר במקור לדאגה כל עוד גילם של הילדים הוא מתחת לגיל ארבע. עם זאת, מציצת האצבע בגילאים מאוחרים יותר מעלה את הסיכון לבעיות שיניים ודיבור, כך שבמקרים אלו, מומלץ לפנות לרופא.
5. היצמדות לטקסים
פעוטות, כמו רוב המבוגרים, מעוניינים לעקוב אחר שגרה מסוימת כדי להיות מוכנים למה שיקרה הלאה. לפיכך, טבעי שבנים או בנות בגילאים שבין שנה לשנתיים ידרשו מכם להיצמד לפעולות שהם מכירים על מנת לחוש בטוחים. ייתכן מאוד שכל סטייה קטנה מהסדר שבו מונחים הצעצועים שלהם תגרום להם לצרוח או לבכות, והדבר אינו מהווה מקור לדאגה כל עוד מדובר בהתנהגות שהיא חלק ממשחק – כלומר, שהילדים מתעקשים לסדר את קרונות הרכבת על מנת שהצעצועים יוכלו לישון בתחנה למשך הלילה, ולא כיוון שהם מאמינים שאחרת יקרה דבר רע כלשהו.
מתי הפעולה יכולה להפוך למקור לדאגה?
ד"ר בראון מציין שהטקסים עלולים להעיד על בעיה מסוימת כאשר ההצמדות אליהם מפריעה להרגלי האכילה של הילדים, לשעת השינה הקבועה שלהם או לשגרת היומיום הכללית. גם במקרים בהם הילדים דורשים לסדר את הצעצועים אבל אין להם עניין לשחק איתם מאוחר יותר ועצם הסידור הוא מה שמעסיק אותם ללא הרף, כדאי לשקול ייעוץ. במקביל, יש לנסות ולהבין מתי התחילו הטקסים, והאם אלו פגעו במיומנויות התקשורת של הילדים וברצונם לשחק עם ילדים אחרים.
6. הורדת חיתול מלוכלך לבד
ד"ר וויטנברג מסכימה עם הורים רבים אשר חושבים שאין דבר מסתכל יותר מלגלות שהילד הקטן בחר להוריד בעצמו את החיתול המלוכלך, בייחוד אם זה נעשה על המיטה או על השטיח. ייתכן מאוד שהפעולה היזומה הזו תיעשה עם הזמן תכופה יותר ויותר, ואיתה הטרחה הכרוכה בפעולת הניקיון. "מדובר בהתנהגות שהיא הרבה יותר נפוצה ממה שאנשים עשויים לחשוב, ולמעשה זהו בסך הכל משחק חדש. הפעוט נהנה מהגילוי שהוא יכול להוריד את החיתול בעצמו, וכאשר הוא זוכה בשל כך בתשומת לב הוא ילמד לחזור עליה".
כדי לטפל בהתנהגות זו, העניקו לילדכם הקטן הזדמנויות נוספות למשחק שכולל הפתעות ופעולות שמחקות את הורדת החיתול. משחקים בפלסטלינה או בצורות שהוא צריך להתאים ולסדר, יאתגרו אותו ויפנו את המרץ שלו לכיוונים חדשים.
מתי הפעולה יכולה להפוך למקור לדאגה?
כיוון שבדרך כלל מדובר בהתנהגות שהיא פשוט משחק, אין להתייחס אליה כאל מקור לדאגה. אם ילדכם הוא כבר בוגר יותר והגיע לגיל בו שקלתם ללמד אותו להשתמש בסיר, אולי כדאי לנצל את היוזמה מצדו כהזדמנות לעשות זאת.
7. מגע באיברי גופם המוצנעים בפומבי
פעוטות עסוקים בחקר הסביבה בדיוק כשם שהם עסוקים בחקר גופם, וכאשר הם מגלים פעולה מסוימת שגורמת להם להנאה, הם חוזרים עליה שוב ושוב. לפיכך, כיוון שהם אינם מבינים את ההבדל בין התנהגות שמתאימה לבית לבין כזו שמתאימה למקום פומבי, הם עשויים להביך אתכם כאשר יגעו באיברי גופם המוצנעים או אפילו יתערטלו במסעדה או בקניון. "בתה של מטופלת שלי הייתה נוהגת לעשות זאת במסעדות, ובני משפחתה החליטו בסופו של דבר לאכול את ארוחותיהם בבית עד שהיא הפנימה שההתנהגות הזו אינה מקובלת", מציין ד"ר בראון. הסבירו לילדים שבדיוק כשם שאתם לובשים פיג'מה בבית אך לא בחוץ, כך גם חלק מצורות ההתנהגות מקובלות באופן פרטי בלבד ולא מול אנשים אחרים.
מתי הפעולה יכולה להפוך למקור לדאגה?
פנו לייעוץ כאשר אינכם מצליחים למנוע מילדכם לנהוג בצורה הזו על אף ההסברים החוזרים והנשנים, אם הדבר פוגע ביחסיו עם ילדים אחרים, וכאשר מדובר בפעולה שמועדפת עליו יותר ממשחק או בילוי זמן עם הסביבה.
8. מתן נשיכות באופן תכוף
ד"ר לורה ג'נה, דוברת האגודה האמריקאית של רופאי הילדים, מציינת כי נשיכות הן אמנם מאוד לא נעימות, אך כאשר מדובר בתינוק בגיל שבין 9 ל-18 חודשים, מדובר בדרך כלל במחקר שנערך על ידו, במהלכו הוא מנסה לענות על השאלה "מה יקרה אם אני אעשה את זה?". היא מציעה לחפש נקודות שעלולות להוות סיבה לכך, כמו בקיעת שיניים, רעב ועייפות, ולעשות את המרב לטפל בהן לפני שהתינוק פונה לפתרון של נשיכה.
מתי הפעולה יכולה להפוך למקור לדאגה?
כאשר הנשיכות ממשיכות להופיע בתדירות אצל הילדים גם כשהם מגיעים כבר לגיל שלוש, מדובר ככל הנראה בהתנהגות שקשורה לדחיית סיפוקים. בגיל הזה כבר חשוב להימנע ממחשבה שמדובר בפעילות טבעית של ילדים, ולהבין שהיא יכולה להפוך לבעיית התנהגות חמורה. הסבירו לילדכם שהם פוגעים ומסבים כאב לאדם אחר ושזוהי לא דרך תגובה שאתם מסכימים לה, הפרידו בין הילדים והדגימו לילד הנושך דרכים אחרות (שיחה, צורך להמתין בהתאם לחוקי המשחק וכדומה) להתמודד עם הבעיה שמטרידה אותו.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: