מיד תועבר לדף המבוקש
נגישות
נגישות
נגישות
|
איך ייתכן שההורים הגרושים שלי מצאו עצמם שוב במערכת בלעדית אחד עם השני? מה הם מנסים להוכיח? ואיך ייתכן שלמרות כל זה הם עדיין לא מתחרטים על הפרידה?
אני זוכרת שחצי שנה אחרי הפרידה המכוערת, מצאתי את עצמי יושבת לארוחת ערב עם אבי. כבר התרגלתי לארוחות השקטות האלו, כל סוף שבוע, כשהוא יושב מכונס ושקט, כפות ידיו הסדוקות אוחזות בסכו"ם והוא כמו אוכל את הלב שלו, בביסים קטנים וכואבים להפליא. אבל באותה ארוחה, הדברים היו שונים. פתאום, הוא שבר שתיקה ושאל אותי אם אני חושבת שכדאי לו להזמין את אמא שלי לדייט. "את חושבת שהיא תסכים?" הוא שאל ולרגע לא היה נראה לו מוזר שאמא שלי, האישה שהוא רוצה לחזר אחריה, היא זו שהייתה נשואה לו 18 שנים. אני חושבת שבאותו הרגע ממש, הבנתי שהם גרושים. דווקא בהצהרת הכוונות הזו, הבנתי את גודל הפער. אבא שלי לא מכיר את אמא שלי יותר, הוא שואל לדעתי. אבא שלי מודה, בלי ממש להודות, שהוא טעה. למרות שהגירושים היו מכוערים, למרות שספגתי את אמא שלי ברגעים קשים של התמודדות ונדמה היה לי שהיא קצת התאוששה, הבנתי שגירושים ממש כמו נישואים, זה עניין נזיל. "כמובן שהיא תסכים" עודדתי.
פתאום ההורים שלי התחילו לצאת לדייטים. בהתחלה, אמא שלי הייתה מהוססת, הם היו נפגשים לקדם מטלות שגרתיות של חשבונות משותפים והרגלים משותפים. אך עד מהרה, רגעי הפנאי שלהם גדלו והם אזרו אומץ לחזור ולהסתכל אחד לשני בעיניים. ארוחות ערב רומנטיות, טיולים על שפת הים, רכיבה על אופניים, סרטים והצגות, פתאום סופי השבוע אצל אבא שלי הפכו גם לריטואל של אמא שלי. הדבר המצחיק והמפתיע בכל העניין הזה הוא שזה נראה לי ממש נורמלי. כל כמה שאני חובבת מסגרות ונורמה וזכרתי את הימים הקשים וגם חששתי שיהיה שוב פיצוץ, מעולם לא העזתי להביע ספקנות או לשאול אותם על הסטטוס של מערכת היחסים (משהו בנוסח - מה ששנוא עלייך, אל תעשה להוריך). זה לא היה רק משום שלא רציתי לדעת את הפרטים, אלא בעיקר כי הם נראו מאושרים ביחד. בחיים לא חשבתי שאני אקנא בהורים שלי. אני זוכרת שיום אחד, התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה מה היא עושה בערב. היא ענתה בפשטות שהיא אוכלת ארוחת ערב עם אבא. 'ארוחת ערב?' הופתעתי, היה זה היום הקבוע של הארוחות שלנו. 'חשבתי שהוא אוכל איתי?' כשהתקשרתי לאבא שלי הקנטתי אותו 'חוגג על שתי חתונות, אה?' הרגשתי שהוא מחייך. 'חוגג כן, חתונות? אני לא בטוח...' בסופו של דבר, אני שמחה בשבילם. אני שמחה על הדרך התמימה בה הם מחזיקים ידיים, מתנשקים לשלום, מפלרטטים ליד שולחן הערב. אני אוהבת את זה שאנחנו יוצאים לטיולים משפחתיים ואין מרירות שקיימת בכל כך הרבה בתים של אחרים, שהייתה קיימת גם אצלנו הרבה מאוד שנים לפני כן. האם הם יחזרו לגור ביחד? יתחתנו בשנית? אני לא יודעת ובכנות, נדמה לי שגם הם לא יודעים את התשובה. להתבונן בהורים שלי מתחילים מערכת יחסים חדשה, זו החוויה המרתקת ביותר שהייתה לי בחיי הבוגרים. עד כמה שזה מצב תמוה ונדיר, אני מעריכה את הנכונות שלהם לשבור את התבנית ולחיות בלי הלחץ של המוסכמות. אני יכולה להבין למה הם לא מתחרטים, הגירושים האלה ללא ספק עשו להם רק טוב". |
עריכה: טל עזר
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: