maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

הפסקתי עם הכדורים והרווחתי את הבן שלי!


לפני מספר שבועות התפרסמה כתבה באחד השבועונים החרדים בנושא: "האם בנתניה יש מספיק מוסדות לחינוך מיוחד?" בתור אימא לילד שהוגדר כלקוי למידה ברמה גבוהה עם הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות ואימפולסיביות (ממש "בלתי נסבל" להגדרת מערכת החינוך), נושא הכתבה מאד עניין אותי. לצערי הרב, הזדעזעתי.

על מנת שתבינו למה, אנסה לתמצת לכם תקופה הפרוסה על פני 5 השנים האחרונות.

בני הקטן והחמוד בן 6, מוכשר מאד, יצירתי, חברותי, חייכן - בקיצור ממש ילד מיוחד הניחן גם בתכונות הייחודיות המאפיינות את ילדי ה-ADHD , היפראקטיביות (- אני קוראת להן "מתנות"). הטפל לא מעניין אותו כלל, יש לו יכולת לבצע אבחנה מהירה ולהתמודד עם העיקר בצורה חדה מאד, כל זאת בתנאי שהדבר מרתק. ברגע שהעניין משעמם אותו או שהנושא לא מובן לו, הוא ישר "חותך" מבלי לחשוב מה יהיו ההשלכות לכך.
כל הסיפור התחיל, כאשר בני התחיל "לחתוך" לעיתים קרובות מנושאים שאינם מעניינים אותו. העניין התבטא במכתבי תלונה רבים מצד בית הספר - תלמוד תורה. עונשים רבים (כמו לכתוב 500 פעם "אסור לעמוד/לטייל באמצע השיעור"). שיחות טלפון ארוכות בשעות הערב עם המלמדים הפכו להיות חלק מהשגרה היומית.

האבחון
יום אחד התבקשנו להגיע בדחיפות לשיחה עם המנהל. במהלך השיחה, המנהל שיבח את חוכמתו ופיקחותו המיוחדת של בני, ואמר שבתוך תוכו הוא נשמה טובה ומיוחדת במינה. לאחר מכן, פרס בפנינו את כל מעלליו הבלתי נסבלים במהלך החודשים האחרונים (וזה היה הרבה...), ולסיום השיחה, נתן עצה ידידותית: "כדאי ואפילו מומלץ שבנכם יעבור אבחון כמה שיותר מהר - הוא סובל מהיפראקטיביות."

התלבטנו מאד האם לעשות את האבחון או לא. בסופו של דבר, לאחר לחץ מצד ההנהלה (שוב מכתבים רבים, שיחות טלפון ארוכות ופגישות דחופות), עבר בני אבחון "טובה" - הבודק את מידת ההיפראקטיביות שלו. חזרנו לרופא המטפל עם תוצאות האבחון ויצאנו מחדרו עם מרשם לריטלין 10 מ"ג,  ואבחנה שהילד סובל מהיפראקטיביות.

במשך 4 ימים בהם נטל בני את הריטלין, הפך הוא לילד אחר לגמרי. התנהגותו הייתה מוזרה ושונה לחלוטין. פתאום הפך מילד אנרגטי ושובב, לילד סגור, מופנם, אפאטי, רדום, שבוכה לעיתים קרובות בלי שום סיבה. ילד שכלל וכלל לא רצה לשתף פעולה איתנו.
חזרנו שוב לרופא אשר הרגיע אותנו ואמר שאין מה לדאוג, שכן אלו תופעות לוואי נורמליות לחלוטין במצבים של היפראקטיביות. בכל מקרה, הוא המליץ שנחליף את הריטלין בכדור אחר. הכדור האחר אשר בזמנו קראתי לו "כדור הפלא", לא גרם לתופעות לוואי כמו הריטלין והשפעתו הייתה ארוכה ועדינה יותר.

כולם היו מרוצים! המלמדים ממש נהנו מבני היקר. הציונים הרקיעו שחקים. הילקוט היה מסודר. הילד הכין שעורי בית בזמן ולא הפריע כלל וכלל במהלך השיעור. בקיצור ילד ממש מקסים!

המחיר

אחת מתופעות הלוואי הידועות של הכדורים האלה היא דיכוי התיאבון. זאת אומרת שכל עוד הילד נתון תחת השפעת הכדור, אין סיכוי שיכניס דבר מאכל לפיו (כולל ממתקים וחטיפים). בשעות הערב, בדיוק בזמן השכבת הילדים, היינו חווים את תופעת ה"ריבאונד" (תופעת היפראקטיביות מוגזמת/עצבנות יתר כאשר הכדור מפסיק להשפיע). הרעב החל לתקוף אותו, דבר שאפשר להבין, לאחר שעבר 10-12 שעות בלי אוכל. דלת המקרר הייתה נפתחת ונסגרת ללא הפסקה. בני היה מקפץ ומרקד על הספות - צועק, משתולל ומציק לאחיו ואחיותיו. בשעה 12 בלילה, היה מצליח להירדם באפיסת כוחות (עוד תופעת לוואי - קושי הירדמות), ובבוקר שלמחרת, היה מתעורר מאוחר. כל ההשתדלויות מצידי להעירו מוקדם כשלו - הוא פשוט לא הצליח להתעורר בגלל שעות שינה מועטות.

ההתלבטויות
חלפו להן עוד שנתיים. בני כבר בן 8. מצליח מאד בלימודיו ואף מקבל תעודת "מצטיין" מספר פעמים, אך במקביל, לאט לאט, בעקבות דיכוי התיאבון היומי - חלה ירידה במשקל גופו. בגיל 10 שקל 22 ק"ג (עור ועצמות), כאשר בני גילו שוקלים 30 ק"ג בממוצע. תת התזונה אליה הגיע גרמה לאנמיה חזקה, המוגלובין נמוך מאד, תפקוד הכליות היה ירוד והמערכת החיסונית שלו הייתה חלשה.
בנוסף לכל, הוא סבל מ'טיקים' חזקים אשר התבטאו בתנועות בלתי רצוניות החוזרות ונשנות כל מספר שניות. מצמוץ חזק בעיניים, השמעת קולות רמים, תנועות עם הראש, הרמת כתפיים ועוד...

חזרנו שוב לרופא אשר הפנה אותנו באופן מיידי לפסיכיאטר ילדים מומחה. לאחר אבחון קליל של 10 דקות קבע הפסיכיאטר שהילד חייב את הכדור. לטענתו, בלעדיו אין סיכוי שיצליח! הפסיכיאטר הבטיח שאין מה לדאוג ושהטיקים יחלפו כמו שבאו. הוא הוסיף ואמר שבמידה ולא ייפסקו, יש כדור נוסף בשם ריספירדל שהינו תרופה אנטי פסיכוטית. המשכנו  עם הכדור הרגיל (שכבר לא כינינו "כדור פלא" כמו בעבר), הטיקים המשיכו והתגברו יותר ויותר.

במסגרת התלמוד תורה הכול התהפך! בני נהיה יותר ויותר אגרסיבי, היפראקטיבי, אימפולסיבי מאוד. לא מרוכז כלל במהלך השיעורים ולא ניגש כלל למבחנים כי לא הבין את החומר הנלמד.

ההחלטה להפסיק
לאחר מחשבות ודילמות רבות, בעלי ואני הגענו להחלטה להפסיק עם הריטלין. אין שום תועלת מהכדור שלמעשה רק מזיק לילד בריאותית. בני היה המום מההחלטה ואמר: "את יודעת שאני לא יכול בלי הכדור, המלמד יעיף אותי מהכיתה!"
אבל אני הייתי מאד שלמה עם החלטתי. הרגעתי אותו שיהיה בסדר: "אתה ילד נבון ופיקח ובע"ה תצליח גם בלי הכדור".

במשך חודשיים שלמים נלחם בני בדחפיו הבלתי נשלטים. עם ההיפראקטיביות. ואני לצידו נלחמת מול מערכת החינוך בשבילו - כלביאה המגוננת על גוריה. ציונים, לא עניינו אותי כלל! הדבר היחיד שהיה חשוב לי שיהיה בריא, יעלה במשקל ושהטיקים יחלפו לגמרי.

עברנו תקופה קשה מאד - הגוף מצידו דרש את הכדור. בני היה מתוסכל ממצבו, דימויו העצמי ירד והוא ביקש ממני לחזור לכדור "המרדים" (כך כינה אותו).

קיבלנו המלצות להחליף מסגרת חינוכית למסגרת קטנה יותר של 6-8 ילדים בכיתה - ילדים עם לקויות למידה כמו שיש לבני. לא הסכמתי בשום אופן להעביר את הילד. לדעתי, עם יותר השתדלות מצד מערכת החינוך כמו למשל: מורה מתקנת גם לכיתות הגבוהות ולא רק לנמוכות, כמו גם השתלמויות למלמדים שיקבלו הדרכה כיצד נוהגים עם ילדים היפראקטיביים ומוכשרים שכאלה כדי להעלות אותם על דרך המלך ולא חס וחלילה להפוך ל- "עלה נושר" נוסף (עפ"י הסטטיסטיקות - רוב הנושרים סובלים מהיפראקטיביות ובעלי הפרעת קשב וריכוז).

המערכת גרמה לנו ההורים וגם לילד, להאמין - שבלי כדור הריטלין אין סיכוי כלשהו להצליח, אלא להיפך!  לקח לי המון זמן לשנות לבני תפיסה זו וב"ה הצלחתי. עדיין קשה לנו - זה ברור, אך עם המון חום ואהבה, פרגונים ותמריצים, בני הוכיח שאפשר להצליח גם בלי הכדור!

הכול תלוי בגישה!
נכון להיום, מזה מספר חודשים, בני "נקי" מכל כדור כימי. עלה במשקל ונראה כמו בני גילו. הוא קיבל גובה, בדיקות הדם, ב"ה, תקינות  והטיקים, תודה לאל פסקו! לגבי המסגרת, דבר לא השתנה, בני נשאר באותה המסגרת. בשיתוף פעולה מלא מצידנו ומצד המערכת החינוכית - הצלחנו לייצב את התנהגותו ההיפראקטיבית והאימפולסיבית. כיום, הוא יושב ולומד כמו חבריו לכיתה. לא מאחר לשיעורים, מכין שיעורי בית בזמן ודימויו העצמי תקין לחלוטין.

אין ספק שהקושי רב וההתמודדות היומיומית לא קלה כלל וכלל, אבל אם יודעים לנתב את האיכויות שיש לבעלי הפרעות קשב וריכוז, ניתן להצליח בכל תחום! הכול תלוי בגישה!

ומסתבר - שללא הכדור, הצליח בני להגיע לתוצאות מצוינות. נכון, הדבר חייב אותו למאמצים מרובים, אבל היה שווה לו בהחלט.

בשנים האחרונות חלה עליה גבוהה מאד במספר הילדים הסובלים מהיפראקטיביות, המופנים לאבחונים שונים ובנטילת ריטלין. ולמה כל זה קורה? כי הגננת/המלמד לא מצליחים להשתלט בגן/בכיתה. והתוצאה? לחץ מסיבי על ההורים חסרי האונים, אשר חלקם אף מקבלים התראות על סילוק מהמסגרת אם לא יתנו לילד ריטלין. עצוב. מזעזע. אך אמיתי לחלוטין!

הרי זה אבסורדי לחלוטין! כל ילד רביעי בממוצע צריך אבחון?

וכך מגיעים לשאלה: האם יש בנתניה מספיק מוסדות לחינוך מיוחד?
ושאלה נוספת: האם יש מספיק הדרכות/השתלמויות/קורסים/מפגשים למלמדים/גננות המקנים ידע והכוונה לטיפול בילדים מיוחדים אלה? מדוע לתייג את הילד ההיפראקטיבי עם כל מיני הפרעות למיניהן?

כמו שאסור לומר לילד - "אתה שקרן" כך אסור לתייג את הילד בשום תגית שלילית אחרת.

לסיכום:
1.  אם בכל זאת החלטתם לתת טיפול תרופתי, אל תצפו לניסים ונפלאות, הכדור "עוזר" בשנה-שנתיים הראשונות
     ולאחר מכן מאבד כל אפקט כלשהו להצלחה. בנוסף, הוא גם גורם לנזקים בריאותיים שחלקם בלתי הפיכים.

2.  אל תיכנעו ללחץ של מערכת החינוך! היו חזקים. הרעיפו על ילדכם המון חום ואהבה - זו התרופה האמיתית! יחס אישי, זמן איכות, חוגים ופעילויות מגוונות.

ילדי ה -ADHD ההיפראקטיביים, זכו למתנות ייחודיות. ילדים אלה מלאי כריזמה, אנרגטיים, תקשורתיים מאד ושופעי שמחה,  ואנו כהורים, צריכים לשמוח במתנות שבורא עולם זיכה אותנו ולהשתמש בהן בצורה הטובה ביותר. בדרך זו, אין ספק שנצליח לקצור רק פירות מבורכים בע"ה!

 

לטיפול טבעי בבעיות קשב וריכוז - לחצו כאן!
 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: