מיד תועבר לדף המבוקש
נגישות
נגישות
נגישות
הכל התחיל להיות הגיוני, המבטים הריקים, חוסר התגובה, הדרך בה אחד הילדים נכנס לחדר בזמן שאני מדברת בטלפון וביקש שאקח אותו לחנות. בתוך ראשי חשבתי, 'אתה לא רואה שאני מדברת בטלפון?'.
ברור שלא, אף אחד לא יכול לראות שאני מדברת בטלפון, מבשלת, מטאטאת את הריצפה או אפילו יושבת עם עצמי בפינה, כי אף אחד לא יכול לראות אותי בכלל. אני בלתי נראית. יש ימים שאני זוג ידיים - לא יותר! "את יכולה לתקן את זה?" "את יכולה לקשור את זה?" "את יכולה לפתוח את זה?"
יש ימים שאני לא זוג ידיים; אני אפילו לא בן אנוש. אני שעון דובר, "אמא, מה השעה?". אני מדריך לשידורי הטלוויזיה, "מה המספר של ערוץ דיסני?", או אפילו מונית, "בסביבות השעה 17:30, בבקשה".
בימים אחרים אני כדור בדולח, "איפה הגרב השנייה שלי?", "איפה הפלאפון שלי?", "מה יש לארוחת ערב?"
הייתי בטוחה שהידיים והעיניים האלה קראו בעבר ספרים, למדו להיסטוריה וספרות - אבל עכשיו, הם נעלמו אל תוך חמאת הבוטנים ולא נראו שוב.
לילה אחד, אכלתי ארוחת ערב עם קבוצת חברים כדי לחגוג את שובה של חברה טובה מאנגליה. היא רק חזרה מטיול נהדר, ולא הפסיקה לספר על המלון הנהדר ששהתה בו וכו' וכו'. אני ישבתי שם, מביטה על כל האחרים שכל כך טוב להם. היה לי קשה שלא להשוות ולהתחיל לרחם על עצמי. הרגשתי דיי פתטית, כשהיא פנתה אליי עם חבילה עטופה ואמרה: "הבאתי לך את זה". זה היה ספר על הקתדרלות הגדולות של אירופה. לא הבנתי בדיוק למה היא נתנה לי את זה עד שקראתי את ההקדשה: "בהערצה רבה על מה שאת בונה כשאף אחד אחר לא רואה".
בימים הבאים קראתי את הספר, או יותר נכון זללתי אותו. ואני אגלה מהן האמיתות ששינו לי את החיים, שלפיהן אני הולכת עד היום:
1. אף אחד לא יכול לומר מי בנה את הקתדרלות הגדולות - אין שום תיעוד של שמותיהם.
2. אותם אנשים שבנו את הקתדרלות נתנו את חייהם לעבודה שמעולם לא ראו את סופה.
3. הם הקריבו הרבה ולא ציפו לתמורה.
4. להט הבנייה שלהם היה מונע על ידי האמונה כי אלוהים רואה הכל.
אחד מסיפורי האגדה הקיימים בספר מספר על איש עשיר שבא לבקר באחת הקתדרלות שרק החלה בנייתה, וראה פועל מגלף צורה של ציפור זעירה בחלק הפנימי של הקורה התומכת. הוא התפלא ושאל את הפועל: "למה אתה מבזבז כל כך הרבה זמן על גילוף שממילא יהיה מכוסה על ידי הגג ואף אחד לא יראה אותו?". ענה לו הפועל: "כי אלוהים רואה".
סגרתי את הספר, עם תחושה שהפיסה החסרה הונחה במקומה. זה היה כאילו שמעתי את אלוהים לוחש לי, "אני רואה אותך. אני רואה את ההקרבה שלך, אפילו כשאף אחד אחר מסביבך לא רואה".
אני שומרת על פרספקטיבה נכונה כשאני רואה את עצמי בונה משהו גדול. כמו אחד הפועלים שבנו את הקתדרלה ולא זכו לראות את הסיום, עובדים על משהו שהשם שלהם לא יהיה חתום עליו. הכותב של הספר הלך רחוק יותר ואמר שאין קתדרלות שיכולות להיבנות בימינו כיוון שיש מעט מאוד אנשים שמוכנים להקריב מעצמם כל כך הרבה.
כשאני חושבת על זה באמת, אני לא רוצה שהבן שלי יספר לחבר שהוא מביא הביתה מהצבא לראש השנה: "אמא שלי קמה ב-4 לפנות בוקר ואופה עוגות תוצרת בית, אחרי זה היא מכינה את כל האוכל לחג ומתחילה לסדר את השולחן". זה אומר שהייתי בונה את האנדרטה לעצמי. אני רק רוצה שהוא יחזור הביתה. ולאחר מכן, אם יש לו משהו נוסף להגיד לחבר שלו, שיגיד לו: "אתה הולך לאהוב את זה, יש...".
כאמהות, אנו בונות את הקתדרלות הגדולות. אנחנו לא יכולות לראות אם אנחנו עושות את זה נכון. ויום אחד, סביר מאוד שהעולם יתפלא, לא רק על מה שבנינו, אלא גם על היופי שנוסף לעולם על ידי ההקרבה של האמהות הבלתי נראות.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: