maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

כשילדים היו ילדים

מאת: מעיין כפיר

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

בספרי הילדות הישנים שאהבתי יש קסם שמושך אותי עד היום: קסם של עולם בו ילדים זכו לילדות אמיתית.

בשבוע שעבר התגלגל לידי ספר ילדים ישן באנגלית בשם Thanks to Jennings. הספר הוא חלק מסידרת הרפתקאות, שחלקה תורגם לעברית, ומספרת על הרפתקאותיהם של ילדי פנימיית לינבורי האנגלית, וכוכביה הגדולים הם ג'נינגס וחברו הטוב דרבישייר.

הספרים המתורגמים לעברית היו חלק קבוע מתענוגות הקריאה שלי בילדותי. הפייבוריטים שלי אז היו, כמעט תמיד, תוצריה של ספרות הילדים הבריטית, מספרי החבורות של אניד בלייטון ועד קלאסיקות חדשות יותר כמו 'קיזי הילדה הצוענייה' של רומר גודן. אבל הרפתקאותיו של ג'נינגס סיפקו לי, ללא ספק, כמה מחוויות הקריאה המענגות ביותר שלי.

זה שנים שלא התגלגל לידי ספר בסדרה, אבל כשנתקלתי פתאום בספר לא מוכר לי, שכנראה לא תורגם לעברית, התיישבתי מיד לקרוא אותו. וההנאה? היא הייתה מלאה ומספקת בדיוק כמו אז, בימי ילדותי.

מה יש בהם בעצם, בספרים האלה? מה יכול לרתק בסיפורי-שגרה על חיים של בני אחת עשרה בפנימייה לבנים בלבד? ג'נינגס מנסה לגדל חזיר-ים במסתרים, הראש שלו נתפס בין סורגי גדר ביום שדה של בית הספר, הוא מקבל עונש ללמוד שישה עמודים בספר ההיסטוריה בעל פה… אה, והוא גם מתכנן סעודה לילית בלתי חוקית שעולה לבסוף בלהבות ומבצעת עבודה יפה של השמדת ראיות, מה שמציל אותו מעונש.

דילגתי מדף לדף כאילו מדובר בהרפתקאות הנועזות ביותר בהיסטוריה, כאילו שפת הסלנג הבריטי העתיקה בפי הילדים היא פניני הפרוזה הזוהרות ביותר שהופיעו אי פעם בדפוס. וכשקראתי על חתולה הג'ינג'י של אם הבית, המטייל בגינת הירקות של הפנימייה (הגישה לתלמידים אסורה!), כמעט ונתקפתי ערגה להיות גם אם בית כזאת, המתחממת ליד האח כשחתול ג'ינג'י מתכרבל בחיקה והיא לוגמת כוס תה מהביל, תוך שהיא צופה אל מחוץ לחלון ומנסה להעריך מתי יבשילו העגבניות בגינה.

אני חושדת שזה סוד הקסם שסיפורי ג'נינגס מהלכים עליי. בלי לומר זאת בפירוש, בתוך הכאוס של חיי ילדים בפנימייה, עובר חוט פלדה איתן של שלווה ונינוחות. בוודאי שהילדים רועשים ומסתבכים בצרות – זה היה, מאז ומעולם, תפקידם של ילדים. אבל בעולם הזה יש סדר והרמוניה פנימיים שאף תעלול לא יכול להשבית. ההיררכיה ברורה, למורים קוראים בתואר 'מיסטר', והילדים יחטאו בחוסר משמעת אבל להתחצף אליהם לא יעזו. התלמידים מסוגלים ללגלג זה על זה בשל "רעיונות מוזרים", אבל התעללות רגשית זרה להם. המורים אולי קשוחים, אבל ברור לכל – גם לתלמידים – שגם המורים שלא מבינים אותם ('למה לא יכולים ילדים להתנהג בהיגיון?') רוצים בטובתם.

כל דפי הספר, כל דפי הסדרה, רוויים בתחושת הביטחון שמשרה מצב העניינים הזה.

בכל אידיליה ישנן, מטבע הדברים, הגזמות. וודאי לי שתלמידי פנימיות בנים באנגליה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, לא ימהרו להסכים שחייהם אז היו גן עדן עלי אדמות. אבל אנתוני באקרידג', כותב הסדרה, היה מורה בעצמו, וספריו לא היו זוכים לפופולאריות עצומה כל כך לולא הדהדו כמציאותיים באוזני קוראיו.

המפליא הוא שבריטניה של שנות ה-50 לא הייתה – לא יכלה להיות – המקום השליו בהיסטוריה. צלקות מלחמת העולם השנייה בעשור הקודם עוד ניכרו בה. המלחמה הקרה הייתה בעיצומה. האימפריה הגדולה שבקה חיים, ובריטניה, מצומצמת בהרבה, הייתה צריכה להתרגל למציאות חדשה, עם יומרות קצוצות מאד. ניתן להניח שלתושבי בריטניה דאז היו דאגות, טרדות וזיכרונות מרים, לא פחות מאשר בכל תקופה אחרת.

אבל לעולם הזה היו גבולות ותחומים ברורים. גם ילדים שנולדו לצלילי האזעקות בבליץ על לונדון, יכלו להישלח לבית הספר בלינבורי ולזכות במתנה הגדולה ביותר: פשוט להיות ילדים. המבוגרים שעסקיהם בכך, בוודאי חיו מיום ליום את קשיי התקופה, אבל לילדים ניתנה ילדות, ולאחראיים עליהם היה סדר עדיפויות ברור: לחנך ילדים היה תפקידם, לא לפתור את הבעיות הלאומיות של בריטניה.

איפה הימים האלה, שהנחנו לילדים להיות ילדים, שידענו שהאחריות הראשונה שלנו היא ליצור להם את הילדות שהם צריכים, בדיוק משום שאיש אינו יכול להבטיח איך יראה העולם בבגרותם? איפה הימים שלילדים היה סלנג משלהם, לא מובן למבוגרים, מנותק לגמרי מהסלנג 'הקולי' המקובל? איפה הימים שאכילת תבשיל נקניקים-ותפוחי-אדמה אחרי כיבוי אורות היה פסגת פריעת-החוק של ילדים?

אם הימים האלה הלכו בלי שוב, זו אשמתנו, המבוגרים. את מה שידעו דורות קודמים שכחנו לגמרי: איך לצייר גבולות ברורים סביב הילדות ולשמור עליה כעל פרח מוגן. לשמור עליה כמו על ילדי פנימית לינבורי, אי שם לפני יותר ממחצית המאה.

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: