maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

זיכרונות ילדותינו: לא זמינים, לא מהירים אבל מעריכים כל רגע

 אלו מאיתנו שגדלו פה משנות ה-60 ועד שנות ה-90 זוכרים חוויות, מוצרים ותחושות שהילדים שלנו לא מכירים כיום. הזיכרונות הנוסטלגיים הללו לוקחים אותנו חזרה לימים שבהם לא היינו תמיד זמינים בטלפון, לא נחשפנו לשפע של מוצרים, והיינו צריכים להמתין זמן ארוך לדברים שהכי רצינו – זה גם גרם לנו להעריך אותם הרבה יותר כמובן. כמות ומהירות המידע יחד עם חיי הנוחות של ילדינו ונכדינו שונים מאוד ממה שהכרנו - בילדות בה הייתה לנו הרבה פרטיות, קצת פחות נוחות והמון שמחת חיים. את החוויות של אותו עידן סיכמנו במבחר זיכרונות מהעבר הלא כל כך רחוק שתוכלו להעביר לצאצאים שלכם בהתרגשות וחיוך נוסטלגי. 

זמינות:

טלפון קווי

פעם היינו לא זמינים במשך רוב היום ויכולנו להיעלם לשעות מבלי שאיש ייבהל. אם מישהו רצה לדבר איתנו בטלפון הוא פשוט נאלץ לחכות לרגע שנהיה בבית ולתהות היכן אנחנו. הייתה לנו גם סקרנות בכל פעם שהרמנו את השפופרת מפני שלא ידענו מי נמצא בצד השני של הקו, ללא שיחה מזוהה ומסך שמציג את שם המתקשר. למסתורין הזה היה גם יתרון בדמות שיחות מתיחה בהן התקשרנו לזרים כדי לבקש מהם לבדוק אם יש להם מים בברז, ולצחוק בשאלה העוקבת: "למה, ציפיתם לקולה?". טלפונים בימים ההם נראו אחרת לגמרי מכפי שהם היום - הם היו כבדים, מגושמים ומחוברים תמידית לשקע בקיר, עם חוגה אליה היינו מכניסים אצבע ומסובבים עד שהיינו מגיעים לספרה הנכונה. התרגול המייגע הזה גרם לנו לפחות לזכור בעל פה את המספרים של בני המשפחה והקרובים.
 
טלפון קווי עם חוגה
 

דפי זהב

מכיוון שלא הייתה לנו בעבר אפשרות ליצור מאגר דיגיטלי של אנשי קשר, זה חייב אותנו להחזיק ספר טלפונים פיזי מנייר, בו רשמנו את השמות והמספרים של כל מי שהכרנו או. לחילופין יכולנו לחפש אותם בספר טלפונים ענק שנקרא "דפי זהב", שהיה מסודר לפני א'-ב' והכיל את שמות כל התושבים ובתי העסק של אזור מסוים.
מדריך דפי זהב פתוח

אסימון

מי שרצה ליצור קשר עם קרוב משפחה או חבר באמצע הרחוב, נאלץ להשתמש בטלפון ציבורי אליו היו משלשלים מטבע עם חור שנקרא אסימון שהיווה בעצם את התשלום עבור השיחה. האסימון הזה היה תמיד נבלע באמצע השיחה וקוטע אותה, מה שהביא כמה תחמנים לקשור אליו חוט - אותו החזיקו מחוץ לטלפון, מה שאפשר להם להמשיך לדבר בלי הפסקה. באותה תקופה מיטב הילדים והנערים הסתובב עם אסימון שהושחל לשרוך הנעל שלהם בהוראת אימא, שרצתה שיהיה לנו איך להתקשר אליה במקרה חירום.  
אסימון

שיחות לחו"ל

שיחות טלפון היו עסק די יקר בזמנו, ולמעשה היינו צריכים לחכות כמה שנים ולהפעיל כמה קשרים כדי לקבל מ"בזק" קו טלפון ביתי. אחרי שכבר קיבלנו אותו, דאגנו שלא להפריז בכמות דקות השיחה, שלא הגיעו בחבילות "הכל כלול" אלא נספרו לפני שניות ועלו הון קטן. על שיחות לחו"ל לא היה בכלל מה לדבר, וגם אם היה לנו אח או דוד שעברו לאמריקה, סביר להניח שהיינו מתקשרים אליהם פעם בחצי שנה ומתמצתים את כל השיחה ב-4 דקות מרוכזות במיוחד עם שאלות בסגנון: "מה שלום כולם?". 
טלפון ציבורי בריטי אדום

נוחות:

ניווט

אם מישהו פונה אלינו היום בזמן שאנחנו עומדים עם הרכב ברמזור ושואל אותנו איך להגיע ליעד מסוים, אנחנו מסתכלים עליו בצורה מוזרה מאוד ותוהים למה אין לו תוכנת ניווט. האמת היא שפעם היינו חייבים לשאול אנשים אחרים איך להגיע ליעד שלנו כי לפעמים פשוט לא היה לנו שום מושג באיזו דרך לנסוע ואיפה לפנות. הצורך הזה עורר לא מעט ויכוחים בין אבות שרצו להפגין בקיאות ועצמאות ואימהות שלא רצו להתבלבל בדרך במשך שעות רק על מנת שאבא ירגיש טוב. היו גם נהגים שהיו נעזרים במפות ענקיות, או מנסים להבין משלטי הדרך את הכיוון הכללי לחיפה. אין ספק שכמות הדלק שבזבזנו אז בזמן שתעינו בדרך הייתה יכולה לחסוך לכולנו הרבה מאוד כסף היום... 
מפת דרכים פרוסה לפני שמשת רכב

מוסיקה

כאשר אנחנו מדברים על נוחות, אנחנו חייבים לדבר על מוסיקה – מצרך שאהוב על כולנו. טרם עידן הדיסקים שהוחלף בקבצי מוסיקה דיגיטליים, היו לנו קסטות - קלטות אודיו שעליהן היו מוקלטים שירים. כדי להשמיע את אותן קלטות השתמשנו בטייפ קסטות, שהשתכלל אחר כך והפך לטייפ "דאבל-קאסט" ואפשר לנו להקליט מקלטת אחת לקלטת אחרת ולהכין קלטות אוסף כמתנה למיטב חברנו. 
טייפ קסטות ורדרד

קסטות

אם לא רכשנו את הקלטת של האמן האהוב עלינו באותם ימים, נאלצנו להמתין שישמיעו את השירים שלו ברדיו ולרוץ ולהקליט אותם על קסטה, תוך תפילה שהשדרן לא יידבר במהלך השיר ויהרוס לנו את ההקלטה. כמובן שלא יכולנו להעביר את הקלטת במדויק בין השירים, ומי שחי באותם ימים יבין לבדו את החיבור הנצחי שבין הקסטה לבין העיפרון...
קלטת אודיו - קסטה

מידע:

עיתון

אולי תתקשו להאמין, אבל פעם לא היה לנו מחשב, אינטרנט ומנועי חיפוש והיה לנו הרבה יותר מאתגר - עד בלתי אפשרי - למצוא את המידע שחיפשנו. האמת היא שאת רוב המידע הרלוונטי לחיי היום יום שלנו שאבנו מהעיתון – שהיה המקור המרכזי והבלעדי לפרטים חשובים רבים. כשרצינו לדעת באיזה בית קולנוע מוצג סרט מסוים ובאילו שעות, אילו תכניות ישודרו בטלוויזיה ואיזה הצגות ומופעים עולים בתיאטרון – ניגשנו לעיתון שהיה בתשלום ובעל הילה רצינית ומכובדת יותר מכפי שיש לו כיום.
דוכן עיתונים

אנציקלופדיה וספרייה

מי שרצה להרחיב את הידע שלו ולגלות מידע על אירועים היסטוריים, אישים ותרבויות החזיק בביתו אנציקלופדיה שהייתה מצרך הכרחי עבור כל תלמיד בית ספר. האנציקלופדיה הייתה אוסף של כרכים שהכילו את הידע האנושי שנבחר להופיע שם, בדומה לוויקיפדיה שקיימת היום  - רק עם הרבה פחות ערכים, עורכים וכותבים. הרגל קבוע נוסף שלנו היה ללכת לספרייה, שם מלבד ספרי פרוזה יכולנו למצוא ספרי לימוד ועיון בהם נעזרנו כדי להכין שיעורי בית ומטלות ללימודים. את הספרים הללו היינו משאילים לכמה ימים ומחזירים לספרייה בגמר השימוש. בעידן ללא מחשבים, כדי למצוא ספר מבין מאות האלפים שהונחו בין המדפים – נעזרנו בקטלוג של כרטיסיות מנייר עליו היו רשומים סוגי הספרים לפי חלוקה לשמות הסופר, הספר או התחום בהם עסקו, ונעזרים בספרנית שיכלה להתחרות בכל מאגר מידע עם הזיכרון שלה על מיקומו של כך כרך וכרך.
קטלוג כרטיסיות בספריה

וידאו

לא רק לספרים הייתה לנו ספרייה, אלא גם לסרטים. לפני העידן הדיגיטלי, חיינו בתקופה אלקטרונית שהייתה חידוש מרענן ומרתק עבורנו. אם רצינו לצפות בסרט בבית היינו עושים מנוי בספריית וידאו שהציעה השאלת סרטים בקלטות וידאו גדולות, אותן הציג מכשיר הווידאו הביתי שלנו שידע גם להקליט. אגב, לא יכולנו לקפוץ בזריזות לחלק בסרט בו רצינו לצפות, ובתום הצפייה נאלצנו להמתין דקות ארוכות שמכשיר הווידאו יסובב את הקלטת חזרה להתחלה.
מדף של ספרית וידאו

שפע:

חוויות לא שכיחות

שפע הוא עניין מורכב – מצד אחד זו הזדמנות נפלאה לקבל מבחר עצום ומקורות רבים למוצרים, אפשרויות וידע, אך מצד שני אנחנו חייבים להודות שכשהיה לנו הרבה פחות – הערכנו את הדברים הרבה יותר. היום אנחנו יכולים לצפות כמעט בכל סרטון, שיר, כתבה, סדרה וסרט מתי שאנחנו רוצים, לטוס בזול ליעדים רבים בעולם, לבחור מבין אינספור מוצרים בחנויות, בסופרים וברשת האינטרנט, אך המצב לא היה תמיד כזה. פעם היה לנו ערוץ אחד בלבד, פרק בסדרה היה משודר רק פעם בשבוע, מדפי החנויות היו הרבה פחות מגוונים, נאלצנו לבחור מבין מספר מצומצם מאוד של אפשרויות קנייה וכשרצינו לנסוע לחו"ל זה היה אירוע חגיגי, יקר ולא שכיח. חוסר הזמינות הזה היה נוקשה וחסם בפנינו אפשרויות, אך הוא גם גרם לנו להתעכב ולהעריך את המעט שהיה לנו; כל סרט היה חוויה, וכל בגד חדש היה חגיגה.
טלוויזיה בה משודרת התכנית מקגיוור

עגלת הטלוויזיה הבית ספרית

ואם כבר חגיגות – אחת הזכורות לטובה מבניהן התרחשה כאשר זכינו לראות קלטת וידאו בזמן שלא ציפינו לפינוק שכזה בכלל. אירועים כאלו היו מתחילים בדרך כלל בכניסה של מורה עם עגלה על גלגלים לכיתה. על העגלה הייתה טלוויזיה כבדה ומכשיר וידאו, שניהם קשורים ונעולים לעגלה, פן יגנבו - והכניסה הזאת בישרה לכולנו שיהיה לנו שיעור מהנה של צפייה בסרט במקום שיעור רגיל. אנחנו יכולים לשמוע את שאגות השמחה של התלמידים עד עכשיו.    
עגלת טלוויזיה בית ספרית

מהירות:

מכתבים

אנשים מתלוננים היום כאשר חבילה שהזמינו בדואר מתעכבת ואת מכתב התלונה שלהם על המחדל הזה הם בוודאי ישלחו דרך הדואר האלקטרוני שיגיע ליעדו בשבריר שנייה. מהירות היא אכן דבר בעל חשיבות רבה, ואנחנו יודעים זאת כי את כל המכתבים והגלויות שלנו שלחנו פעם על גבי נייר, עם בול ודרך הדואר. למכתבים האלו לקח לפעמים שבועות וחודשים להגיע ליעדם וטרחנו לכתוב בהם מסרים מלאי משמעות ולפעמים גם קצת פאתוס. כאשר היינו מקבלים מעטפה ששוליה היו צבועים בצבעי כחול ואדום היינו נרגשים במיוחד – מישהו מחו"ל כתב לנו ויכולנו להרגיש לרגע את ההתלהבות מקבלת מסר מארץ רחוקה!
מכתב מחו"ל

צילום

אנחנו חייבים להודות שבענייני צילום, החידושים עשו לנו רק טוב. בזמן שאנחנו היינו ילדים לא הכרנו את מושג הסלפי – היה אדם שמצלם ואדם שמצולם. רק למי שהייתה מצלמה ממש מקצועית הייתה אפשרות לכוון שעון עצר שבמהלך ספירת השניות שלו היה צריך להספיק לרוץ לפני המצלמה כדי להצטלם עם כולם. את התמונות שלנו צילמנו במצלמות אנלוגיות אליהן היינו מכניסים פילם – סרט צילום שהיה עשוי מרצועת פלסטיק מגולגלת. לא הייתה לנו שום דרך לראות איך יצאנו בתמונות בזמן אמת - פשוט הבטנו בעינית, לחצנו על כפתור הצילום, סיימנו את סרט הצילום והפקדנו אותו לפיתוח שלקח לפחות שלושה ימים, ולפעמים גם יותר משבוע! כשהתמונות חזרו מחנות הצילום, אין ספק שבדרך כלל נכונה לנו אכזבה גדולה – מבין 20-30 תמונות, בודדות היו יוצאות מחמיאות, ממוקדות ולא "שרופות" מהחשיפה לאור.
מצלמת פילם

פרטיות:

חברים ממשיים

תאמינו או לא, פעם לא ידעו עלינו הרבה דברים – לא כולם ידעו איפה אנחנו עובדים, או לומדים, איך נראים בני הזוג והילדים שלנו, ומה דעתנו על כל נושא שבעולם, גדול או קטן. לא היה לנו פייסבוק, מאות חברים ווירטואליים ודרך להגיב על כל דבר, ואיש לא עקב אחרינו או תיעד אותנו. האמת שדי התביישנו לחשוף כל פרט אינטימי מחיינו ומחשבתנו, והייתה לנו פרטיות וחיים שהתקיימו גם אם אף אחד לא עשה להם שיתוף או לייק. 
פוסט בפייסבוק

 מקור התמונות: lifebuzz1, lifebuzz2, twentytwowordsHidro, משה מילנר - לע"מTNS SofresKatie

 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: