maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

כיצד להתמודד עם מצבים לא הוגנים?

טור אישי - טל עזר

לפני מספר ימים נתקעתי בתור ארוך בסופרמרקט. לפניי עמד זוג צעיר שקנה את כל העולם ואשתו במחירי מבצע והתמהמה בהעברת הפריטים בקופה. השתדלתי להיות סבלנית כי ידעתי שבקרוב יגיע תורי ולא הייתי רוצה שמישהו אחר יזרז אותי. הבעיה התחילה כאשר הזוג הפך את מעמד התשלום, לחוויה ארוכה מהרגיל; הם שוחחו ביניהם, צחקו עם הקופאית ומיינו בקפידה את השקיות המלאות, וכשסופסוף העבירו את המוצר האחרון ונדרשו לשלם, פתאום נזכרו שאין להם מספיק כסף מזומן. משועשעים עדיין, הם התחילו להתווכח ביניהם מי יילך לחפש כספומט, בהטלת מטבע נבחרה הבחורה, אך כיוון שלא הייתה מרוצה מכך היא לקחה את הזמן ולא הזדרזה ללכת. בזמן הזה, הבחור פשוט קפא על מקומו בחוסר יעילות ולא המשיך להכניס את המוצרים לשקיות. מבעד לזגוגית, יכולתי לראות את הבחורה ממתינה בתור לכספומט, כאשר הקופאית, החבר שלה אני וכל האנשים בתור נאלצים להמתין יחד איתה. זו לא חוצפה?

ברגע אחד מצאתי את עצמי הופכת מאדם נינוח וסבלני לעוינת ומתוחה. שרבבתי מילים כועסות, הקנטתי את הבחור על חוסר ההתחשבות וזיהיתי איך דפיקות הלב שלי מתגברות לכדי תחושה מוצדקת של חוסר צדק. יצאתי מהסופר רותחת מכעס, התקשרתי לכל החברים שלי לספר להם על העוול הנורא שנעשה לי ואפילו התעוררתי בבוקר למחרת עם תחושת המרמור הזו, נכונה לשאול - איך מתמודדים עם זה?

זעם

את השיחה שלי עם הפסיכולוגית פתחתי בהודאה "סיטואציות בסופרמרקט תמיד מוציאות אותי משלוותי". היא שאלה אותי אם רק שם זה קורה לי, נבוכה הודיתי שגם בסיטואציות אחרות אני הופכת זועמת, כמו למשל כשנהגים עוקפים אותי בגסות על הכביש, כמישהו נכנס לי לדברים או כשאני מרגישה שמתייחסים אליי בצורה מזלזלת ולא הוגנת. "למה התנהגויות של אחרים מצליחות להוציא אותי משלוותי עד כדי חמת זעם? האם זה אומר שאני אדם עצבני?"       

היא הסבירה לי שתגובת הבטן הזועמת היא נורמלית וטבעית. שסריקות מוח שונות מצאו שבמצבים בהם המוח מתרגם התרחשות כלא הוגנת, התגובה הראשונית מונעת מאימפולס ולא מלוגיקה. המוח מגיב בחוזקה למצבים שמתפרשים כלא הוגנים עד כי הפעולה האינסטנקטיבית הופכת מושרשת ועם הזמן נתמכת במערכת הצדקות מוסריות.

איך זה קורה? המדענים מסבירים כי ברגע שהמוח מבין שמשהו מתרחש מחוץ ל"כללי המשחק", היכולת המכוונת שלו לבצע שיקולים לוגיים ותגובתיות מאוזנת, נפגעת. המערכת הרגשית שלנו מאיצה להגיב בשליליות כלפי הצד האחר. אם זה בתגובה מילולית של "לא" ואם זה בהתנהגות עוינת, אפילו נקמנית מבלי לחשב השלכות או פרופרציה.

הבעיה העיקרית היא שלא כולם משחקים לפי אותם "כללי משחק"; רקע תרבותי, דתי, חינוכי, משפחתי מאפשר לכל אדם לייצר מערכת של כללים וערכים שתקפים לגביו בעיקר ומצפה שאחרים יתנהגו באותו האופן, על אף שזה לא אפשרי. כך למשל יש מי שמתעצבן ברכבת כאשר הורים לא מרגיעים את הילדים הצווחניים שלהם ויש מי שמוצא את זה נסבל לחלוטין.

התוצאה היא שאנחנו מגיבים על פי עולם הערכים והציפיות שלנו, תוך מעורבות רגשית גבוהה ומוצאים הצדקה לזעם, בעזרת המוח ההגיוני שלנו. נוצר מצב שבו העולם מלא אנשים "צודקים" שנלחמים עבור הצדק שלהם - במשרדים ממשלתיים, על הכביש, בסופרמרקט, באולמות האקדמיה, בחנויות ומול נציגי שירות. כולם מאמינים שאם זה לא נעשה לפי סולם המדדים שלהם זה פשוט לא הוגן.

בתור אחת שמוצאת עצמה מתעצבנת לא מעט - על אנשים שהולכים לאט ברחוב, שנעצרים בפתח החנות וחוסמים לי את הדרך או שמדברים בקול רם במקומות ציבוריים, אני מוצאת לזעם שלי הרבה הצדקה. בעיניי, רוב העולם נראה לי לא מתחשב ולא הוגן ואני מניחה שאם קרדיולוג היה בודק אותי, הוא היה מאבחן אותי כמי שנמצאת על סף התקף לב - מה עושים?

כעס

הפסיכולוגית העניקה לי 3 טיפים מרכזיים:

1. מומלץ לפתח מודעות כלפי התגובה האינטואטיבית שלנו במצבים שאנו מוצאים שהם לא הוגנים - עלינו לתפוס את עצמנו באותה הנקודה של הכעס או התסכול, רגע לפני תגובה הבטן שלנו ובמקום להשמיע נזיפה, לקחת נשימה עמוקה. רק אחרי נשימה עמוקה, מותר לנו להגיב למצב.

2. בסיטואציה "המרגיזה", מומלץ לשים את הדברים על כף המאזניים ולחשב האם האחר באמת פגע, סיכן או לא התחשב בנו? האם זה נורא כדי להצדיק את התגובה  הזועמת? האם האחר שבזבז לנו דקות מזמננו, שווה שגם ישאב מהאנרגיה שלנו? האם הוא פעל בתום לב או בכוונת זדון? האם להתנהגות שלו יש השפעה ישירה או עקיפה עלינו? האם התגובה שלנו גורמת לנו לאבד את הכבוד העצמי או את הכבוד לאחר?

אם ההפסד הוא קטן מדיי מכדי לטרוח, עלינו לנסות ולהתעלות מעל הכעס האוטומטי ולהתמקד במשהו מעניין יותר. מצד שני, אם האחר מתנהג בחוצפה או בחוסר התחשבות באופן מובהק עד כדי שהפגיעה בנו היא ישירה, מותר לנו להגיב - לא לכעוס אלא להסביר לו את ההשפעה של ההתנהגות שלו. צרחות, סרקסטיות, קללות או עלבונות סתם ייצרו קונפליקט ולא יפתרו שום דבר. אם ההפסד הוא אמיתי, עלינו לעמוד על שלנו על ידי כך שנסביר את ההשפעה ההתנהגותית ואת השינוי שאנו מצפים לו. בטונים נעימים, ישנו סיכוי רב יותר שיווצר דיאלוג יעיל ושימושי.

3. לפעמים עדיף להיות חכמים מאשר צודקים - אין טעם לבזבז אנרגיה בדברים שאינם בשליטתנו ואין טעם לקחת אותם ללב. כל כך הרבה דברים קורים מסביבנו שלא מוצאים חן בעינננו היום וגם לא ימצאו חן בעיננו בעתיד, עלינו לנסות להתעלות מעליהם ולא לתת לכל שטות גמורה להוציא אותנו מאיזון ולגזול מאיתנו את האנרגיה החיובית שלנו.

בסופו של דבר אחת המתנות הגדולות ביותר שאנו יכולים לתת לעצמנו זה את היכולת להבחין מתי עלינו להגיב ומתי עלינו להרפות. לא כל סיטואציה מחייבת מלחמת צדק.

"אבל מה אני אעשה שהתגובה האוטומטית שלי היא זעם?"
המוח עושה את מה שהוא רגיל לעשות והחוכמה היא פשוט לא לאפשר לו. בתנאי הג'ונגל שחיינו פעם, תגובת זעם הינה התגובה הנכונה והמתבקשת - מי ששואג חזק יותר, מנפח חזה גדול יותר ולא לוקח שבויים הוא זה שישרוד. זהו שריד שקיים בד.נ.א שלנו והוא קשור ליצר השרדות, שפעם היה בריא - היום כבר לא. לקחת נשימה ולנסות לצקת קצת הגיון במצב "הלא הוגן" הזה. הגיע הזמן לקחת אחריות על המוח הפרימיטיבי שלנו, להבין שיצאנו מהג'ונגל ושאנחנו מתורבתים. ואם עדיין יש סביבנו כאלו שלא הבינו את הפואנטה, הם יתחנכו ע"י דוגמה. עליהם מוטלת האחריות להתעלות לרמת הסיביליזציה ולא אנו לרדת לרמת הג'ונגל. עלינו לחתור לסובלנות וסבלנות. רק כך נוכל ליצור מציאות שנעים לחיות בה.

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: