סרן יגאל - ניסים פסו ז"ל

ניסים-יגאל, בן מלכה ויהושע, נולד ביום ה' בסיון תשי"א (12.6.1951) בבת ים.

יגאל גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1969 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות השתלם בקורס קציני חיל-רגלים, ובסיומו של קורס צניחה הוענקו לו "כנפי צנחן". יגאל שירת כקצין בחטיבת "גולני", ובהמלצת מפקדיו נשלח לקורס מפקדי פלוגות.

ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) נפגע יגאל בראשו מכדור של צלף סורי ונהרג במהלך קרב עקוב מדם על כיבוש מוצב החרמון.

יגאל, בן יהושע ומלכה, נולד בח' בסיוון תשי"א (12 ביוני 1951) בבת ים. למד ‏בגן ילדים ברמות ים בבת ים, היה ילד עירני ושובב והסתדר עם חבריו בצורה ‏יפה. ‏ למד בבית הספר היסודי על שם תחכמוני והצטיין בלימודיו, בעיקר במקצועות ‏הריאליים.

מוריו חיבבוהו וכן גם חבריו. ‏בילדותו קיבל חינוך עברי טהור, אשר ליוה אותו עד סוף חייו, ומכתביו ‏האחרונים יעידו על כך. בעיניו יהודי צריך להיות קודם כל בעל דעות ורגשות ‏יהודיים, ורק אחר כך הוא יכול להשתמש בדעותיו הפרטיות, אשר יובילו אותו ‏לתנועה או למפלגה כלשהי.

לאחר מכן המשיך את לימודיו במסגרת הפנימייה הצבאית שליד בית הספר ‏הריאלי בחיפה. גם שם התחבר עם התלמידים והתחבב עליהם. למרות כל ‏הקשיים האובייקטיביים התגבר על הכל וסיים את בית הספר בצורה טובה, ועל ‏כך יעידו מוריו. הוא סיים את בית הספר בשנת תשכ"ט (1969) במחזור נ' - מחזור ‏ט"ו של הפנימייה הצבאית.

בחופשות הקיץ יצא לעבוד בבניין, על אף שלא היה חסר מאומה. מהוריו קיבל ‏כל רצונותיו ומאווייו, ועל כך כיבדם והתייחס אליהם ביראת כבוד. (היה אומר: ‏‏"כל דבר שבא בקלות אין לו ערך". לכן את דמי הכיס שלו יצא להרוויח בעצמו). ‏יגאל שאף תמיד להיות עצמאי, וידע להבן על דעותיו בסבלנות ובלי רוגז. ‏והנה דוגמה אחת המראה על צניעותו ואופיו של יגאל: כשחזר אביו מחו"ל, הגיע ‏אליו לביקור בפנימייה בחיפה.

יגאל אמר לאביו: "אתה יודע, אבא, שהרבה ‏מחברי היו רוצים שאבותיהם יבקרו אותם ברגע זה, תבוא אלי מחר, יום שלישי, ‏כאשר תהיה לי חופשת צהרים ואז נדבר". האב ענה לו שאין לו פנאי לרגל עסקיו, ‏אך הבן אמר: "אני זקוק יותר לשעה אחת שלך בהווה מאשר לאלפים שלך ‏בעתיד".‏ תמיד שאף לדין צדק ורצה לראות את הצדק והיושר צפים למעלה גם במדינתנו - ‏מדינת ישראל.‏ חברו הטוב בפנימייה היה יהושע ויאטר, תושב בת ים, אשר נפל באותו הקרב על ‏כיבוש החרמון.‏ בשנת 1969 התגייס לצה"ל ושירת ביחידת גולני עד מלחמת יום הכיפורים, שבה ‏נפל על כיבוש החרמון.

בקריירה הצבאית שלו היה מאושר ושאף גם בצבא לא לדרגה, אלא לביצוע ‏תפקידיו בצורה הטובה ביותר. אהב את חייליו יותר מכל וטען עד הרגע האחרון ‏‏"שחייליו הם החיילים הטובים ביותר בצה"ל" (ציטוט ממכתבו האחרון).‏ במלחמת יום הכיפורים נתקל בקומנדו הסורי ונפצע קל ברגלו. הוא סירב ‏להתפנות והמשיך במלחמה.

בתאריך כ"ו בתשרי, תשל"ד (22.10.1973) נפל בקרב על כיבוש החרמון.‏

מנציחה: נגה פסו