maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

בן כספית: למרות הכול, נאחזנו בחיים ונשארנו

לך תנסה להבין איך יכול להיות שאחרי כל העצב, המלחמות, האסונות והטרור נשארנו אחד העמים האופטימיים בכדור הארץ

זה הופך קשה משנה לשנה. יכול להיות שזה הגיל? פעם, כשהיית בגיל של הנופלים, היה קל יותר. למרות שחלק מהם היו חברים. היום אתה כבר בגיל של ההורים, והנופלים הם הילדים, הם תמיד נשארים הילדים, וקשה יותר להיאבק בדמעות, מול הסיפורים.

אתה יושב ובוהה בהם, כל אחד והסיפור שלו, ואמא שלו, ואחותו, והחיוך האחרון, והעיניים, והתקוות, והחלומות. עצב עצום מחלחל לתוכך, עוטף את הכל, ואחרי כל זה, הלילה נצא לחגוג. אין מעבר חד יותר, אין נרטיב ישראלי יותר, אין קלישאה מפוארת יותר, ואין עוד דבר כזה לאף אחד, בשום מקום. לך תנסה להבין איך יכול להיות שאחרי כל העצב, המלחמות, האסונות, הפיגועים, האיומים, התרחישים, הטרור האיסלמי, השחיתות והפצצה האיראנית, היינו ונשארנו אחד העמים האופטימיים ביותר על פני כדור הארץ.

הישראלי שאוהב כל כך לקטר, לברבר ולהתמרמר, בסוף אוהב את המדינה שלו, גאה בה, חושב שטוב לחיות בה ומצביע ברגליים. מה הוא יודע, הישראלי הזה, שאנחנו לא? מאיפה הצמאון הזה לחיים? הסקרים בשמיים, האופטימיות גם. אירופה המעטירה והשאננה דועכת ומתפוררת, מאבדת את חיוניותה, מזדקנת ומתאבנת, ובישראל בום של צמיחה וילודה. הכי מפתיע כאן, זו הילודה. ישראל היא מדינת ילודה (ולא רק אצל החרדים והערבים) ואין דבר יותר אופטימי מזה. הישראלים מקטרים בקצב ומביאים עוד ישראלים לעולם. באותו קצב.

יכול להיות שבצדק. בעשורים הראשונים לקיומנו המופלא כנגד כל הסיכויים, האיום הקיומי היה מוחשי. אפשר היה לגעת בו. לראות אותו מעבר לגדר. איום של מחיקה מהמפה, במובן הכי טכני ובסיסי של המילה. צבאות אויב אדירים התקבצו סביבנו, מאיימים לכלותנו. קלישאה, אבל נכונה. הים המתין לנו בשקיקה. אבל אז באה מלחמת ששת הימים, הוקמה האימפריה, ובעקבותיה מלחמת יום כיפור, והיא הוכתה.

בין לבין התברר לערבים שבדרך הזו לא יוכלו לנו. אז הם ויתרו עליה. חלק מהם עשו איתנו שלום. עם חלק, לא השכלנו. מה שבטוח הוא שהיום, סכנת ההשמדה הקונבנציונלית הוסרה מעלינו. לפחות לעת עתה.

 

בסוף, ביום פקודה, אנחנו מתגייסים
 

הגיע תור הטרור. בדרך זו, הם האמינו, תתפורר החברה הישראלית והאנשים המוזרים והמפונקים האלה יתפזרו לכל עבר. האינתיפאדה השניה, שמילאה חלק ניכר מהעשור הקודם, היתה המלחמה הקשה ביותר שלנו. למעלה מאלף אזרחים נשחטו בה על ידי חיות אדם שהתפוצצו בינינו. ולא ברחנו. להיפך. התלכדנו ונלחמנו חזרה.

מה שעבר עלינו בין 2001 ל-2006 היה מפרק כמעט כל חברה אנושית בעולם. אנחנו לא התפרקנו. גם בימי התופת הכי קשים, נאחזנו בחיים ונשארנו. לנסראללה וחבריו התברר שקורי עכביש זה דבר חזק מאוד. ונדמה לי שהם הבינו שגם בדרך הזו לא יוכלו לנו.

הגענו לעידן הנוכחי. עכשיו יהבם מוטל על האיום הבליסטי. מלחמת הטילים. לא עוד חזית ועורף, לא עוד מלחמה אמיתית, פנים אל פנים. מעתה כל בית בישראל

תחת איום. כל עיר בארץ תחת הפצצה פוטנציאלית. הם אוגרים טילים סביבנו, ומפתחים גרעין מולנו. זהו האתגר הכי מעניין ויצירתי בו נתקלנו, אבל אפשר להעריך, ואפילו לקבוע, שגם איתו נסתדר.

מישהו מוכן להתחלף עם מאי 1948? עם מאי 1967? עם אוקטובר 73? מכל המועדים, אין כמו המועד שלנו. ישראל חזקה, מוכנה, תלויה בעיקר בעצמה, מפגינה חוסן צבאי מרשים, יכולת כלכלית מופלאה והכי חשוב, הון אנושי מדהים.

זה לא שאין בעיות. הן נערמות מכל עבר. הלגיטימציה הבינלאומית, הקשיים הפנימיים, השחיתות, התעצמותן של הקבוצות הלא-יצרניות והאנטיציוניות, הפוליטיקה המשותקת והבירוקרטיה המאבנת, האלימות הגואה והתרבות המתרדדת. אבל כל אלה בטלים בשישים. כי בסוף, ביום פקודה, אנחנו מתגייסים.

מקור:nrg.co.il
 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: