maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

סגן אלוף אמיר מי-טל ז"ל

אמיר מיטל

אמיר מי-טל, בן רבקה ודוד, נולד ביום כ"א בתשרי תש"ך, ערב שמחת תורה (23.10.1959) בחדרה.

באוקטובר 1977 הוא התגייס. את מסלול הטירונות עבר בסיירת גולני, אחר כך סיים קורס מפקדי כיתות וקורס קציני חי"ר. את כל מסלולו הצבאי עשה אמיר בגולני.

אמיר נפל בקרב ביום א' בטבת תשמ"ט (9.12.1988) באזור דמור בלבנון, בפשיטת כוחות צה"ל על יעדי מחבלים, כמפקד אחד הכוחות. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחדרה. הותיר אחריו הורים, אחות ואח - מיכל ושי.


לזכרו

נר זכרון

בדצמבר 88, נהרג סא"ל אמיר מיטל בלבנון בעת פשיטת כוחות צה"ל על יעדי מחבלים, מאנשי ג´יבריל, במבצע "כחול וחום" בנעימה שבלבנון.

אמיר יליד חדרה, בוגר הפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה, עשה את מסלול שירותו הצבאי בחטיבת גולני בכל דרגי הפיקוד - מ"מ, מ"פ סמג"ד, מפקד סיירת גולני ומג"ד "ברק".

כשאמיר מיטל נהרג, הייתי בחודש שישי וידעתי שיגיח בן ואז החלטתי שאקרא שמו: אמיר.

כשאמיר שלי נולד במרץ 89, שיגרתי מכתב להורים של אמיר מיטל עם תמונה של התינוק, והם מאוד התרגשו, אולם היו באבלם הגדול, ובשנת 99 כשאמיר שלי היה בן 10 קיבלנו ספר שכתב אליישיב אורן על אמיר מיטל והקדשה מהוריו של אמיר:
"לאמיר, אמיר שלנו יהיה פטרונך לאריכות ימים והצלחה. אנו מגישים לך רומן שנכתב וכשתגדל ותהיה נער תקרא ותבין שהוריך ידעו וכיבדו את זכרו לאורך ימים.

שלך,
באהבה רבה
רבקה ודוד מיטל"

כמובן שמאוד התרגשנו במשפחה והספר יקר לנו מאוד.

כשנסעתי לטיול ממקום העבודה שלי, הגענו בלווית המדריכה ל"מצפה אמיר" והיא הסבירה על שם מי המצפה. סיפרתי לה שלבן שלי, קראתי על שמו של אמיר. היא שאלה אם אני מכירה את המשפחה וכו´ ועניתי שלא רק קראתי על אמיר על פועלו בצבא והחלטתי לקרוא לבני בשם. המדריכה סיפרה לי שהיא חברה של המשפחה והאבא הוציא ספר לזיכרו של אמיר בשם:
"דבר אבא, דבר" - גולני שלי, ושהיא תדאג להביא לי את הספר.

ואכן, ב-15.4.07 היא הביאה לי את הספר עם הקדשה לאמיר:
"לאמיר שלא פגשתי מעולם, לפני שנים שלחתי לך את הספר "אלי פסגות". הפעם, ספר שכתבתי וחולק בצבא ובמשטרה. מאז נולדת חלפו 18 שנה ויותר. כנראה שאתה היום כבר חייל. אתה יקר לי ומקווה שנפגש באחד הימים שלך,
האבא של אמיר מיטל, דוד"

ושוב, התרגשות חדשה אחזה בי...דמעות הציפו את עיניי והתקשרתי להודות על שליחת הספר, אולם מענה קולי השיב והשארתי הודעה... "שלום, מדברת אמא של אמיר, אנחנו רוצים להודות לכם על הספר, התרגשנו מאוד הן מהספר ובמיוחד מההקדשה" והשארתי את מספר הפלאפון שלי, אם ירצו לחזור אלי.

למחרת,במועדון שבו אני עובדת, הטלפון צלצל ועל הקו היתה מדריכת הטיולים, ואמרה לי שהוריו של אמיר שמעו את ההודעה שהשארתי ואת ההתרגשות בקולי, וכנראה בגלל ההתרגשות, לא השארתי את כל 10 הספרות והם לא יכלו לחזור אלי וביקשו שאתקשר.

התקשרתי בצהריים, האמא הרימה את הטלפון, והצגתי את עצמי שלום, מדברת אמא של אמיר, והיא כל כך שמחה והתרגשה, ואמרה גם לאבא להרים עוד שלוחה, ושניהם שוחחו איתי וסיפרו שהמכתב ששלחתי להם לפני 18 שנים עם התמונה של אמיר שלי, שמורים עימם, והם היו בתוך אבלם הקשה.
ואחר כך קיבלו עוד מכתבים מאנשים שונים, שקראו על שם בנם, אולם המכתב שלי מאד ריגש אותם.

לקראת תום השיחה, האמא סיפרה, שכל שנה ביום הזכרון, הבית שלהם מלא מבוקר עד ערב, לזיכרו של אמיר והם מאוד ישמחו אם אגיע עם אמיר שלי כדי להכיר אותו מקרוב.

הבטחתי שנבוא כדי לסגור מעגל.

בתאריך 23.4.07, יום הזכרון, אמיר ואני החלטנו שהולכים  להכיר את הוריו של אמיר מיטל.

23.4.07, שעה 11:00 צפירה ברחבי הארץ ואני חושבת על כל אותם החיילים שנהרגו במלחמות ישראל, ועל סא"ל אמיר מי-טל, שבעוד שעה אמיר ואני נלך לפגוש את משפחתו. אנשים שמעולם לא הכרנו.

12:00, צהרי היום, התנעתי את המכונית כשלצידי אמיר ואנחנו נוסעים לחדרה.
סא"ל אמיר מי-טל, כל השנים הללו ופתאום השם מקבל משמעות של ממש, גם קודם היה כך, ביום שבו החלטתי להעניק את שמו לבני הצעיר שנולד. אמיר, אמיר, אמיר... אני טועמת את השם, מרחק 18 שנים, כאילו היה אתמול, פתאום הזמן אינו מובן, בעל מהות רבה יותר, איך שהוא מתמוסס בין האצבעות וכל החוכמה היא לדעת לאחוז בו שלא יברח.

כל הדרך חשתי באוויר שנמלט ממני, קוצר נשימה, בקול שנוק אלף נסיונות לפתח שיחה סתמית עם אמיר שלי שיושב לצידי במכונית. שוב ושוב שבה אל הפגישה, לראשונה אמיר יפגוש את הוריו של אמיר, אחיו, אחותו, המשפחה שמעולם לא פגשנו ובכל זאת היא חלק מאתנו.

פתח הדלת בקומה השישית, האב השכול, דוד, נפרד משני קצינים וחש בנו ברגש, מאמץ אותי אליו, לוחץ בחום את ידו של אמיר שלי.

בתוך הבית רבקה, אמו של אמיר, מיכל ושי האחים, אנשים רבים שבאו לפקוד את הבית, רבקה ודוד מהרו להציג אותנו בפני הפוקדים הרבים מבקשים שנחוש כמו בבית שהרי כולנו משפחה. באלבום הגדול שהציגה רבקה בין יתר הדברים שנכתבו על אמיר שלה ישנו המכתב שלי ממאי 89 ותמונה של אמיר שלי בן חודשיים וכבר לא יכולתי לעצור בהתרגשות הרבה, דמעות ושתיקה.

היכרות עם חבריו של אמיר בבית-הספר, בפנימיה, בצבא, הגשש שהיה עמו, האיש שנשא את גופו המת, חברתו שמאז נוהגת להגיע בכל שנה, האלוף יוסי פלד. טלפון מן הרמטכ"ל גבי אשכנזי מבהיר לי את מידת הערבות שבכאן, הבית הומה מכרים, מחנה ומכנה משותף לכולם הוא אמיר מי-טל. ושוב התרגשות כשבן משפחה מופיע לפתע עם דפים שהוציא מן האינטרנט, אודות אמיר הגדול ואמיר הקטן, ורבקה ממהרת להציג אותנו: "והנה הם לפניך, אמו של אמיר הקטן ואמיר הקטן בכבודו ובעצמו" וכולם מאמצים את כולם, כאילו רק כעת הגענו, סביב אהבה, אהבה, אהבה, נפלא לטבוע בה וגם נורא, נורא להיות חלק מאהבה שמקורה באובדן.

ריבקה לוקחת אותנו לפינת ההנצחה הביתית  לזיכרו של  אמיר, תמונות על קיר של אמיר החייכן, חיוך שובה לב, אי אפשר שלא לאהוב את אמיר.

לאחר שעתיים של התרגשות, נפרדנו מהמשפחה, ורבקה ביקשה שנשמור על קשר, שנתקשר שנבוא -
ואני הבטחתי.

אנחנו מאז בקשר והשבוע, יום ד' 7.5.08 יום זכרון נוסף, נגיע לבית משפחת מי-טל ושוב תהיה התרגשות ודמעות.

וזה מה שכתב לי שחר במייל לפני שנה- חבר של אמיר מי-טל שהיה איתו בצבא .
"אביה שלום, פגשתי אותך היום אצל רבקה ודוד מיטל ההורים של אמיר... אני זה שמסר לרבקה את הדפים שכתבת כאן. אני חבר של אמיר... ורציתי לומר לך שהתרגשתי מעצם הסיפור שלך וממה שכתבת. פעמים  רבות אני מחפש בגוגל "אמיר מיטל" לראות אם משהו כתוב נוסף למה שאני מכיר... ואתמול ראיתי את מה שכתבת, וישר אמרתי לעצמי שאת זה אספר לרבקה מחר (כלומר היום)..
היום בבוקר... בוקר של יום הזכרון, בתי ובני הקטנים (התאומים) הלומדים בכיתה ב´ העירו אותי לפני שהלכו לבית הספר כי הם רצו לקחת איתם את התמונה של אמיר לבית הספר ליום הזכרון. והתמונה נמצאת אצלנו בחדר השינה. קמתי וישר הדפסתי עבורם גם את קורות חייו ונתתי להם לפני שיצאו. כך הלכו להם שני ילדיי שנולדו יותר מעשר שנים לאחר שאמיר נפל, עם התמונה שלו אותה הם הראו לילדים בכיתה ועם קורות חייו שהוקראו גם הם בכיתה... וחשבתי לעצמי שהם הולכים ליום הזכרון לא כאל משהו ערטילאי או כללי שאינו מדבר ממש, בוודאי לא לילדים בגילם.. אלא הם הולכים עם אמיר, עם החלל הפרטי והאישי שלהם על אף שהם נולדו שנים לאחר שהוא איננו... אבל בעצם בגלל זה.. בגלל שהם הלכו הבוקר עם תמונתו... משהו שבא מהם ולא שמישהו ביקש מהם לעשות זאת... אז הם בהרבה מובנים שייכים אליו ומכירים אותו... כמו שהוא שייך אליהם אף שלא הכיר אותם.
ואז אמרתי לעצמי ששני הדברים שאספר לרבקה היום.. הוא על מה שקראתי שאת כתבת ועל ילדיי שהלכו היום עם התמונה של אמיר לבית הספר... במובן מסוים לשני הדברים למרות השוני יש מכנה משותף והוא שאמיר ממשיך להתקיים במובן הזה שהוא נחשב על ידינו.. שהוא במחשבות שלנו... גם למי שכמוך לא הכיר אותו ואפילו לא את משפחתו וחבריו עד היום.
ולכן אני רוצה להודות לך הן על מה שכתבת ועשית... והן על כך שהיום אצל עוד אנשים, (את ואמיר בנך) ... אמיר נהיה שייך וקיים באותו מובן שהוא אמור ויכול להשתייך ולהתקיים למרות אי הנוכחות הפיסית המוחלטת שלו"
שחר.

----------

רבע שעה נסיעה מביתינו עד למשפחת מיטל בחדרה ואני מרגישה שאין מספיק אוויר בריאותיי, יודעת שתמיד ככה זה לפני הפגישה עם המשפחה, החברים, הקצינים שמבוקר עד ערב נמצאים בבית המשפחה.

הדלת פתוחה בבית משפחת מיטל,האם רבקה מכינה מטעמים ומגישה לשולחן, דוד מקבל את פני הבאים בחיבוק, נכנסנו אמיר שלי ואני ומיד אורו עיניהם של דוד ורבקה, ושוב מחדש סיפרו לנוכחים את הסיפור שהחל לפני 19 שנה.

היום לראשונה שמעה את הסיפור אשתו של האלוף קפלינסקי שהתלוותה לבעלה והתרגשה מאד מהסיפור המיוחד של משפחות שכלל לא הכירו והנה היום אנחנו כמשפחה אחת.

קבלנו חוברת "עשרים בשישים" מתערוכת היחיד של דוד מיטל, האבא של אמיר, כל התערוכה מוקדשת להנצחת זכרו של אמיר הגדול שנפל בלבנון בדצמבר  88 במבצע "כחול וחום" והוא בן 29. עשרים שנה של אובדן,כאב וגעגועים מקופלות בשישים שנות עצמאותה של ישראל.

את התמורה לציוריו, התלויים במוסדות צבור מגוונים - תורם דוד מיטל לרווחת חיילי צה"ל, התערוכה היתה בבית "מצארט" ביפו וזכתה להצלחה.

יהי זכרו ברוך
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: