מיד תועבר לדף המבוקש
אין ספק שכל מי שילדיו עברו את גיל הינקות, אך טרם חצו את גיל 5, מתמודד עם אתגר לא קטן בכלל. אמנם מדריכים רבים מנחים אותנו לגידול נכון של תינוקות ועוזרים לנו להתמודד עם שלבי חייהם הראשוניים, השנים שבהן הם מסיימים את השלב הראשוני של חייהם והופכים לפעוטות המתבגרים לנו מול העיניים, נשאר פרוץ במידה מסוימת והורים רבים מתקשים להתמודד איתו. בדיוק עבור כך מספקת לנו ד"ר טובה קליין - פסיכולוגית ילדים, מנהלת מרכז להתפתחות פעוטות ומחברת מספר רבי מכר בנושא, המוכנה בחיבה "הלוחשת לפעוטות" – 5 עצות חכמות ומפורטות להתמודדות נכונה עם ילדים, וכן כמה מנטרות תמציתיות וקולעות שיעזרו לכם להבין כיצד יש לנהוג כהורים לילדים בגילאים משמעותיים אלו.
מהרגע שבו התחלתם לבחון ולקלוט את התנהגותו של ילדכם הפעוט אתם תתחילו לפתח יכולת להבין (ולפעמים אף לצפות מראש) את תגובותיו ואת דאגותיו השונות. ד"ר קליין קוראת ליכולת זו "לראות את העולם דרך עיניי הפעוט" או לחלופין – אימוץ נקודת המבט ההורית שלכם. היכולת הזו באה לידי ביטוי כאשר אנחנו, כמבוגרים, מחליפים את נקודת מבטנו, מזאת של אדם מבוגר ושקול לזאת של ילד קטן – החלפה שמצד אחד יכולה לקרות באופן מיידי ומן הצד השני יכולה לקחת מעט זמן, אך מן הרגע שבו היא מתרחשת אנו מסוגלים לפתע לסייע לילדינו בדרך שהיא בבירור הרבה יותר קלה לביצוע. מדוע ראיית העולם מבעד לעיניו של הילד היא כה חשובה, אתם שואלים? ד"ר קליין מסבירה שזוהי הדרך הטובה ביותר להבינם ולהדריכם בעולם בעזרת עידוד ואהבה, ועל ידי כך למנוע את ביושם שרק יפגע בהתפתחות העתידית שלהם.
כדי להבהיר את הטיפ הזה, ד"ר קליין נותנת את הדוגמה של טניה בת ה-3, שנהגה לצעוק בקול "אני לא אוהבת אותך" בכל פעם שפגשה שכן מבוגר וידידותי במעלית. באופן די טבעי, ההורים שלה היו מודאגים שמה התנהגותה תתפרש כחוצפה וכחוסר חינוך ונימוס של הילדה, אך ד"ר קליין מסבירה כי טניה התנהגה במעלית בצורה הגיונית לחלוטין לגילה הצעיר – היא חשה כמו אדם קטן במיוחד במעלית גדולה וצפופה, ואולי חששה מהאיש או האישה שלפתע נכנסו והיא בקושי הכירה, ועל כן חוסר הרצון שלה להתחבב ונטייתה להסתגר הם הגיוניים ביותר.
הדבר החשוב ביותר שד"ר קליין רוצה להדגיש בעניין זה, הוא שילדינו גוררים אותנו לפעמים לניסיונות נואשים לתקן אותם ואת התנהגותם הרעה, אך זאת מבלי שנשים לב לצורך החבוי מאחורי התנהגות זאת. חשוב להבין ילדים עדיין לא יכולים לחשוב על משהו מעבר לעצמם ולרצונם לחוש בטוחים, אהובים, נתמכים ובמידה מסוימת גם עצמאיים ובלתי תלויים – והכל בעת ובעונה אחת. לכן לפני שאתם מגיבים להתנהגות מסוימת שלהם, נסו לאתר את הצורך הבלתי ממומש שמסתתר מאחוריה ורק לאחר מכן התנהלו מול הילד בהתאם על מנת לפתור את הבעיה.
הרגשות שלנו הן דבר חזק במיוחד – כולנו חווים אותן בעוצמה רבה הרבה לפני שההיגיון והשכל הישר נכנסים לפעולה ומשפיעים על הפעולות שלנו. עם זאת מציינת ד"ר קליין, אצל פעוטות הפער שבין הרגשות הסוערים לבין התנהלות הגיוניות ושקולה הוא דרמטי הרבה יותר. ילדים קטנים חשים את רגשותיהם בכל הכוח, ולפעמים המצב הזה מונע מהם את היכולת לחשוב בצורה הגיונית כדי לחלץ עצמם מן המצב שאליו נקלעו. מדוע זה כך? מכיוון שבמהלך שנות הילדות הקשרים שבין האזור במוח האחראי על התפקודים הניהוליים, קרי הוויסות הרגשי וההתנהלות החברתית, למרכזי התחושות רק הולכים ומתפתחים, כשלוקח להם שנים לא מעטות על מנת להתעצב ולהפוך לכאלו הפועלים באפן אוטומטי.
רשת הקשרים הזאת נטוות במהלך זמן לא מועט ובעקבות אירועים וחוויות שממלאים את חייהם של ילדים קטנים במהלך שנותיהם הראשונות, כשכל מפגש יומיומי עם ילדים אחרים, ואפילו אתכם, משפיע על התפתחותה. בכל פעם שאתם מנחמים את הילד שלכם או מבצעים איתו איזה פעולה שגרתית על בסיס קבוע, אתם מסייעים בכינונה של אותה רשה קשרים משמעותית. מעל לכל טוענת ד"ר קליין, הכי חשוב שתזכרו שילדים קטנים עד גיל 5 עדיין לא יכולים לתעל את הלחצים או את המחשבות השליליות שלהם למקומות נכונים, ולעצור את עצמם מלעשות משהו שהם לא צריכים הוא צעד לא פשוט עבורם, ועל כן עליכם להתייחס אל הדברים הללו בהתאם.
ד"ר קליין טוענת כי פעוטות צריכים לחוות את אותם הדברים שוב ושוב על מנת שיוכלו להתמחות בעשיית דבר מה, אפילו בדברים שלנו כמבוגרים נראים פשוטים במיוחד אך עבורם קשים ביותר – כמו למשל וויסותן של תחושות חזקות. הרבה אימון וחזרתיות כרוכים בתהליך הזה, אך הוא משמעותי מאין כמוהו. בכל פעם שאתם מגיבים לילדכם שנבהל מדבר מה במילות נחמה כמו: "כן זה היה מאוד מפחיד, הקולות היו ממש חזקים, אבל אני פה איתך אז אתה בטוח", או דוחפים אותו להתמיד במשימה כלשהי על ידי שיקוף רגשותיו: "נכון, אתה מרגיש ממש מתוסכל מכיוון שחתיכת הפאזל הזאת לא מתאימה לחתיכה שאליה אתה מנסה לחבר אותה! אבל אתה יכול לנסות שוב, עם חתיכה אחרת, ואולי הפעם היא כן תתאים" – אתם מעודדים אותו לבנות את הקשרים שבין מחשבות ורגשות ומאפשרים לו להירגע.
אחרי אינספור התנסויות שכאלו, ילדכם יפנים את התהליך, ויגיד לעצמו דברים כמו: "כן, זה קשה, אבל אני יכול לעשות את זה" או "זה ממש מפחיד, אבל אני בסדר". ד"ר קליין מדגישה שילדים לומדים לשלוט ברגשות שלהם ולהסדיר את התנהגותם בהתבסס על יחסי הגומלין הללו לארוך זמן. יכולתו של ילדכם להתמודד עם הרגשות הקשים שלו ולקחת אחריות על התנהגותו בדרכים שמקובלות חברתית היא תמצית השליטה העצמית, תכונה חשובה שכדאי לפתח ושמנבאת באופן מוצלח למדי את רמת ההישגים ורווחת החיים שאדם יוכל להשיג לעצמו בעתיד.
קליין מתארת תרחיש נפוץ למדי שבו הורה מתוסכל צועק על ילדו שמסרב לנעול את נעליו או לעשות פעולה פשוטה דומה. מה שחשוב להורים להבין, אומרת ה"לוחשת לילדים", לגבי מצב שכזה הוא שבמהלך שנות הילדות המוקדמות הצורך של הילד - כלומר רצונו לאוטונומיה רגשית וחקר עצמי ביחד עם הצורך בתמיכה ונחמה – מתנגש עם הצרכים השונים שלנו כאנשים בוגרים. התגובה ההיסטרית של הילד לכך שאתם מפעילים עליו לחץ לעשות משהו יכולה אמנם להוציא אתכם מן הדעת, אך מוזר ככל שזה ישמע, ההתנגשות החזיתית הזאת בין הרצונות שלכם ושל ילדכם אינה בעיה, כל עוד ישנו תיקון חיובי של המצב. המפתח לתיקון במצבים שכאלו, מדגשיה קליין, הוא הדרך שבה תתקשרו מחדש עם ילדכם לאחר הוויכוח – עליכם לאמץ אותו חזרה אליכם, לא להאשים אותו בהשתלשלות הדברים, ולתת לו לדעת שאתם כאן בשבילו, תמיד, אפילו ברגעים הפחות טובים.
מלבד עצותיה הטובות והמפורטות בכל הקשור לקשר שבינכם ההורים, לבין ילדכם הפעוט, יש לד"ר קליין גם כמה מנטרות – משפטים חוזרים שמומלץ לכם לשנן – שיעזרו לכם לבסס את הקשר עם הזאטוט שלכם.
1. הורים צריכים לשקף לילדם את התחושה שהם מספקים לו הגנה וסדר יחסי בחיים.
2. הורים צריכים להקשיב לילדם במקום כל הזמן לדבר אליו או להנחות אותו.
3. הורים צריכים לתת לילדם את החופש לשחק ולחקור בעצמו.
4. הורים צריכים לספק לילד שלהם את המרחב והחופש להיאבק בדברים וגם להיכשל לעיתים.
5. הורים צריכים לעבוד קשה על מנת להבין מהו הייחוד של כל ילד, ומה הם הצרכים שלו בכל שלב בחייו.
6. הורים צריכים להציב לילדם גבולות ברורים, ולספק לו הנחיה והדרכה כשצריך.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: