maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

יזכור: סרן יעקב קוקוי ז"ל

יעקב קוקוי

בן רות וטוביה הכהן ז"ל, נולד ביום כ' באלול תש"ט (13.9.1949) בחיפה.
יעקב גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1967 והוצב לחיל החימוש. חרף קשיים של הסתגלות למסגרת חיים נוקשה, להוראות ולמשמעת, הצטיין בביצוע כל המשימות שהוטלו עליו. הוא השתלם בקורס מכונאי "סנטוריון" ועמד בהצלחה בקורס קצינים.
ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע יעקב ונהרג בעת תדלוק טנקים באזור סינדיאנה שברמת הגולן. הוא נפל עם חמישה מחבריו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה.

 

לזכרו

 

נר זכרון
 דברים שכתב לזכרו מנהל בית הספר הממלכתי "אחדות":
מתוך הרהורים עם עיון ברשימותיו של יעקב כמנהל בית הספר הממלכתי "אחדות", שבו למדו כל בני משפחת
קוקוי, שמרתי על קשר מתמיד אתם, וכך היתה לי הזכות ונתגלגלולידי רשימותיו של יעקב ז"ל.
הצצתי בהן ונפעמתי.
משתקפת בהן דמות של צעיר ישראלי אציל, הרגיש לכל המתרחש
סביבו ומגיב על כל אירוע מדיני, חברתי וכלכלי, ברושמו לעצמו את
תגובותיו.
הכרתי את יעקב כנער פתוח וגלוי-לב, האומר את אשר עם ליבו,
ולא שיערתי מעולם, שהוא כה רגיש לסובב אותו, עד כי תגובותיו
הספונטאניות אינן מספיקות לו והוא "מדבר גם עם עצמו".
והתגובות הן של עלם, שאיכפת לו הכול. איכפת לו טוהר המידות
בחברה הישראלית, טוהר הנשק של צה"ל, עתיד המדינה ועתיד
האנושות בכלל.
הוא שאף לעולם טוב יותר והיה מוכן להילחם למענו.
לאחר ארבע שנות השירות בצה"ל, ארבע השנים שהיו, בעיניו, השנים
היפות בחייו, עומד הוא תוהה לפני בחירת דרכו בחיים. אין הוא מוכן
לבחור בדרך כל צעיר: רדיפה אחר הישגים חומריים, או לימודים
בשביל התואר ואח"כ נישואין. הוא חולם כפי שהוא כותב, על דרך
חיים שיהא בה ביטוי "לרגש, ליופי ולכנות". הוא חולם על שבירת
מסגרות קיימות למען הקם במקומן עולם יפה יותר. אולם אינו יודע
כיצד לעשות זאת – והוא מחליט בינתיים לתור עולם.
הוא תר באירופה ומתבונן סביבו, ופרי התבוננותו היא רשימה מענינת
על החיים באירופה ועל השוני ביניהם לבין החיים בארץ. הוא מוצא
באירופה עולם אחר, נוף אחר, אבל עולמו שלו מלווה אותו בכל מקום.
איכפת לו, ליעקב, מה תדמית יש לישראל בעולם וכל דבר העלול לגרוע
משמה הטוב, כגון תוצרת גרועה היוצאת ממנה, או התנהגות נלוזה
של צעיר ישראלי בחו"ל , מעורר בו צער ורוגז.
לאחר ראיון הטלוויזיה של דוד פרוסט הבריטי, הוא אינו מוצא לו
מקום מרוב צער על התדמית השלילית שמקבל בה הפרט הישראלי,
המגיב בלהט ובשחצנות על דברי המראיין ואינו מוכן לשמוע את
דעתו של הזולת, והוא מגיב על כך ברשימה הכתובה בלהט עצור.
ברשימתו המעניינת שהוא קוראה בשם "התהייה" תוהה יעקב על
הקנקן עצמו. בולטת כאן השאיפה לשלמות, ויחד עם זאת הידיעה
שלשלימות כזאת לעולם לא יגיע.
באותה רשימה מהרהר יעקב במותו שלו עצמו, בלא עת. ניבא לו ליבו
הרגיש, ולא ידע מה ניבא. לא שיער הוא ולא שיערו קרוביו וידידיו
כי נבואתו הקשה תתקיים בזמן כה קרוב.
מה צר, כי הטובים, האצילים והאמיצים בבנינו הם הם הנופלים
במלחמות ישראל !
מה רב, רב מאוד, המחיר הנתבע מעם ישראל על הזכות להקים
לעצמו בית במולדתו העתיקה !
מתתיהו פינס
 

מנציח: אשר קוקוי

 

יהי זכרו ברוך

 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו