הילדים בהתמודדות מול טרור - חשוב לדעת!

"זה הזמן שלי לברוח אל עולם של ילדים, זה הזמן שלי לעוף איתם בלי לחפש מילים.
הרצון שלי לחבוק כך עולם מלא צבעים, מנדודי אשיב אלי את החיים..."
(גד אלבז, מתוך "עולם של ילדים").

שוב זה קורה, שוב הפחד עולה. אזעקות צבע אדום מהדהדות בראשנו, ריח החרדה באוויר. המדרכות, הכבישים והאנשים המוכרים הופכים להיות מפתיעים, כמו במפגש ראשון בו הכל לא מוכר, מתוך נסיגתו המוחלטת של הזמן - אי אפשר לדעת מה הולך לקרות שנייה אחת קדימה. שום דבר לא יציב.

הילדים מרגישים את זה. הריח החזק באוויר של אבק השריפה מקשה את הנשימה, תרתי משמע. ילדים מחברים פיסות מידע זעירות לכדי תמונה אחת מפחידה שיש להתמודד עימה - הבכי החרישי של אמא, קול השדרן ב"משדר המיוחד", קולות הבהלה ברחובות והאזעקות הצורמות, מחרישות האוזניים, המעלות את יוקרו של הצבע האדום.

המציאות הקשה הזו, מחייבת אותנו להתמודד ביעילות רגישה עם ההיבטים הנפשיים. חוסר היציבות הבטחונית, כמו הנפשית, מעוררת חששות ושאלות רבות, במיוחד בנוגע לדרך ההתמודדות עם ילדים. כדי שנדע איך לפעול בזמנים שכאלה, כדאי שנבין אותם תחילה...

ילדים גם ככה הינם יצורים רגישים יותר, פגיעים הרבה יותר. הם סופגים באופן יותר אינטנסיבי את ההשלכות שבמפגש עם טרור. אחת מן התגובות והתחושות המתעוררות במפגש עם טרור היא "אימת המוות". אנשים בכלל וילדים בפרט נתקלים כל חייהם בעויינות סביבתית מגורמים שונים. אך אותם גורמים עויינים וסטנדרטיים אינם נתפשים מיידית כסכנת חיים. במיוחד לא במוחם התמים של הילדים, שטרם "זכו" ללמוד על אכזריותו של העולם, על אכזריותם של אנשים. נוכחות של ילד באירוע טרור מייצרת בראשו וליבו את תחושת האימה שבפחד מן המוות. נפשם העדינה והזכה של הילדים סופגת מן האימה ומחדירה אותה פנימה, כך שלעיתים הבטויים לכך יתעוררו רק חצי שנה אחרי.

מדינת ישראל, מוכת הטרור, קטנה מכדי להכיל את כמות הסכנות והאימה החגים ברחובותיה. קל מאוד להתקל במהלך החיים, כאזרח ישראלי, בטרור מכוון. ההשלכות הפסיכולוגיות של חשיפה לפעולת טרור הינן וודאיות - כמעט כל אדם שנחשף לפעולת טרור חווה תגובה נפשית כלשהי. כל מצב של איום שיגיח לאחר מכן, יוביל להתעוררות מחודשת של הסימפטומים הנפשיים. אלה פצעים שלא פוסקים לדמם, נפתחים במחי יד לאור ארוע דומה.

התוצאה הנפוצה ביותר, שבמפגש עם פעילות טרור, הינה חרדה. חרדה הינה תחושה פיזית שמטרתה לעזור לנו לאגור כוחות של התמודדות מול סכנה. מערכות הגוף מתגייסות כולן למצב "ספיגה" שבא לידי ביטוי בנשימה מהירה, דופק מואץ, צורך במתן שתן, הזעת יתר, הרחבת האישונים, סחרחורות והתעלפויות, כאבי בטן, שלשולים ועקצוצים בכפות הידיים. מבחינת ההשלכות ארוכות הטווח, חרדה גורמת לבעיות שינה, רגזנות, חוסר מנוחה, חוסר אנרגיות וקושי בתפקוד היומיומי על כלל היבטיו.

אצל ילדים החרדה תוקפת משני חזיתות ומסיבה זו הסימפטומים שונים. חזית אחת הינה הסביבה הגועשת טרור, שמפחידה ומעוררת חרדה באופן ברור מאליו. החזית השנייה והקריטית הינה ההורים ותגובתם למתרחש. עוד מגיל צעיר מאוד, ילדים צמודים להוריהם וחשים את המתרחש בתוכם. ההתבגרות, שמביאה עימה התרחקות מההורים, אומנם חושפת את הילד לעולם "האמיתי", אך לא מוחקת מן הזכרון את התחושות שספג מהוריו בעת ילדותו. כך שחרדה במצב של ערעור בטחוני, בקרב ילדים, כמעט וודאית - היא שם והיא מתיישבת על נפשו של הילד בגיל מוקדם מידי, בזמן קריטי מידי...

חרדה של ילדים באה לידי ביטוי בתסמינים אחרים משל מבוגרים, שחשוב מאוד להכיר: פחד מחושך, פחד מרעשים, בעיות באכילה ובשינה, כאבי ראש ובטן, קשיים לימודיים שהחלו לפתע, התפרצויות בכי בלתי נשלטות והרטבה חוזרת ונישנית במיטה. ילדים רבים "מעידים" על חרדה גם על ידי הצמדות אובססיבית להוריהם, חוסר רצון ללכת לגן או לביה"ס ורצון לישון במיטת ההורים. אם שמתם לב להתנהגות שכזו לאחר מתקפת קסאמים או גראדים, הגיע הזמן להתמודד עם המציאות, הגיע הזמן לדבר.

לא אחת נתקלתי בילדים מבועתים, בעת שלמדתי את התואר הראשון בעוטף עזה, ב"מכללת ספיר". מדהים עד כאב היה לראות את התנהלות הילדים במצב של חרדה. ילדים קטנים וזכים, בני 3-6, שנולדו לתוך מציאות איומה בשדרות. ילדים שלא מכירים כמעט דבר בחייהם מלבד המציאות הבטחונית הקשה שפוקדת אותם מהיום בו הם נולדו. במצב של "צבע אדום", כמו מכונות מכוונות להפליא, הילדים ידעו מיד את המסלול לכיוון האזור המוגן. שם הם המתינו עד לנפילת הקסאם. כולם חיכו לנפילתו, הכירו את השגרה הקבועה. לאחר הנפילה הם ספרו עד 10 ויצאו מהמחבוא. רק אז לאחר מכן, היו מדברים ביניהם, בוכים, צועקים או דוממים כאילמים. רק אחר כך יכולתי לראות מה זה עושה להם. האימה שהייתה אוחזת אותי בעת האזעקה וגם אחריה, הייתה עמוסה ברגשות, דאגות ופחדים שנוצרו סביב ההבנה שלי את הסיטואציה. אך אותם הילדים? מה להם? כל כך רציתי לגשת אליהם, לדבר איתם, להסביר. אך הסיטואציה הרגישה והקשה מנעה ממני לעשות זאת. האינסטינקט המיידי, לגשת ולדבר, היה קשה מנשוא, פחדתי להחמיר את מצבם, פחדתי להגיד מילה אחת לא במקום. אז רק חיבקתי. בדיעבד זה טוב, אך לא מספיק...

רבים הם ההורים שחשים את אותה תחושת תיסכול בעת האזעקה, בעתות שגרה של איום על החיים. השאלה הבסיסית העולה בראשו של כל הורה ממוצע, וודאי בעת זו, היא - האם לדבר על זה עם הילדים? האם להסביר את המציאות הנוראה הזו? ואם כן, איך עושים את השיחה הקשה הזו?

"פגיעותיה של טראומה יכולות להיות קשות, כמו גרעין נוקשה שהולך וגדל בתוך נפש האדם, וכאשר קנה את מקומו - קשה יהיה לעקרו משם" (ד"ר ורד טל).

ד"ר ורד טל, פסיכיאטרית בכירה ומנהלת המחלקה הפסיכו-גריאטרית במרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, שופכת לנו אור על הנושא. לטענתה, חשוב מאוד לדבר עם הילדים על המצב עצמו, כפי שהם תופסים אותו. לתת להם לדבר על התמונה שמצטיירת להם בראש, על הדרך
בה הם מעבדים את הטרור במוחם. הגישה הזו נולדה מתוך מחקרים המאשרים כי ידע מפחית חרדה. ככל שאדם יודע יותר ומכיר יותר את הסביבה שלו והסכנות הטמונות בה, הוא יהיה חרד פחות לגבי עתידו, לגבי מצבו. כמו כן, "ילדים קולטים היטב את המציאות וחובה לדבר איתם ולספק להם מידי גם אם הם לא שואלים. זה חשוב בעיקר משום שהילדים שלנו ייחשפו לאינפורמציה הזו בכל מקרה, וגם אם נסנן אותה עבורם, היא יכולה להיות לא מהימנה או מוגזמנת ולעורר בילדים פחדים רבים, ולכן כדאי שההורים יהיו אלה שיעבירו אותה לילדיהם", מוסיפה ומחזקת ד"ר נעמי באום, פסיכולוגית חינוכית מהמרכז הישראלי לפסיכו-טראומה.

הדרך הנכונה לעשות את זה...

1. התאימו את צרכיו ויכולתיו הרגשיים והשכליים של הילד לאופי השיחה - חשוב מאוד לגשת אל הילד מתוך המקום המבין ביותר. חשוב לא להעיק יותר מידי ולחלופין, לדעת לשים דגש על דברים כאשר יש בהם צורך. הדרך בה ניגש ההורה לילדו הינה קריטית- יש לדבר בקצב ובנימה שתתאים לילד. דבר שמתאפשר במיוחד להורים, שניחנו ביכולות הבנה כמעט על-טבעיות, של ילדיהם.

2. הסבירו בעדינות איך מתפקדים בזמן התקפת טרור - מומלץ מאוד לדבר על הנחיות הפעולה שבזמן סכנה ועל הדרך לבצען. שיחות תדירות על דרך ההתנהגות בעת "צבע אדום" תייצר במוחו וליבו של הילד גישה עצמאית וחוזק נפשי להתמודדות עם בעיות. "השבת תחושת השליטה מאפשרת רגיעה יחסית", כך טוענת ד"ר טל, שמסבירה על חשיבות ההרגעה שבשיחה עם ילדים.

3. דברו עם הילד בזמן פעילות שגרתית וקלילה - מומלץ מאוד לערוך את השיחה בעת פעילות קלילה ונינוחה עם הילד. בזמן שהילד משחק עם צעצועיו ומחזיק בידו חפצים מוכרים, יהיה לו קל יותר לדבר על דברים שמפריעים לו. פעילות זו אף מהווה אינדיקציה מעולה לבחינת מצבו הרגשי של הילד. "בשעות כאלה כדאי להקדיש זמן ולצפות במשחקו של הילד. סצינות אלימות הן שכיחות במשחקי ילדים אך אם הוא חוזר עליהן שוב ושוב ואינו מצליח להביא אותן לידי פתרון - ייתכן שהוא מתמודד עם אימה וקושי בתוכו כדאי להשתתף במשחקו של הילד ולא לאסור אותו", כך מזהירה ד"ר טל. לטענתה, רצוי שההורים יכירו את דרך המשחק של הילד, שלרוב מצביעה על תהליכים רגשיים ונפשיים שהוא עובר. ד"ר טל ממליצה שלא לאסור או לעצור את המשחק, אלא לנסות להוביל אותו לכיוונים בריאים, פתירים. במידה ולא יימצא פתרון בין גבולות הבית, רצוי ללכת להיוועץ במומחה.

4. הסבירו לילד על התחושות שהוא מרגיש ועל הלגיטימיות שבהרגשתן - רגשות של פחד וחרדה, בתקופה של איום בטחוני הינו דבר טבעי, שחשוב שהילד שלכם ידע. ייתכן שההסבר יהיה ארוך ומתיש, כי במוחו של ילד יהיה קשה מאוד להבין את הלגיטימיות שבעניין. אך אל תתייאשו, זה קריטי מאוד שהילד שלכם ירגיש שנורמלי בתוך עולם משוגע ולא להיפך. חשוב שהוא יבין שזה לא משהו שקורה ספציפית לו כאדם, אלא למדינה שלמה. חשוב שהוא יידע שאנשים רבים מרגישים כמוהו ושזו ההרגשה לאחר אירועים קשים בחייהם של אנשים. מומלץ להכניס להסבר שמות של אנשים מוכרים ואהובים, אליהם הילד מחובר רגשית. אם הילד יבין שגם הגננת וסבא וסבתא שלו עוברים את אותו הדבר, הוא ירגיש כחלק מקבוצה, דבר שיסייע לו בהתמודדות המפחידה הזו.

5. השגיחו על מידת החשיפה של הילדים לאמצעי התקשורת והסבירו להם את התמונות הקשות - השתדלו למנוע מילדיכם חשיפה לתכנים לא מצונזרים המגיחים מאמצעי התקשורת, במיוחד מהאינטרנט. הם עלולים ליצור הפחדה מיותרת ולא מציאותית. שתפו את ילדיכם בלבטים הפוליטיים, אם אתם חשים שהם יבינו, אך היזהרו מהפחדה מיותרת והעלמת התקווה והתמימות שמאפיינת כל כך ילדים.

6. השתדלו ליצור תקשורת פיזית עם ילדיכם בעת השיחה - אין דבר יותר חזק מחיבוק של הורה ברגעים של משבר. אהבה גדולה, כמו של הורים לילדם, באה לידי ביטוי גם מבחינה פיזית בדיוק במצבים כאלה. דברו עם הילד בעודו יושב קרוב אליכם. לטפו לו את היד או הראש בעת שהוא מדבר, חבקו אותו. המגע הפיזי בעת השיחה, יעניק לילד את מיטב ההבנה כי הוריו שם בשבילו תמיד, במיוחד שהוא צריך. הילד צריך לחוש ביטחון בעת שהוא חש מצוקה וניגש לדבר עם הוריו. הוא צריך לדעת כי תמיד יש לו למי לפנות והורים אוהבים שיחבקו כשצריך.

7. נסו לייצר סביבה נוחה עבור הילד במצבים של פחד - למדו אותם על דרכים יצירתיות לעבד את המידע שהצטבר. הסבירו להם על דרך התבטאות מבחינה מעשית, שתועיל להם להפחית את הפחד. גרמו להם לצייר, לכתוב יומן, לכתוב ברכות לאהובים ועוד מיני פעולות חיוביות, שיתרמו לילד להוריד מנפח הלחץ - בדיוק כפי שריפוי בעיסוק עוזר לאדם בחייו ומספק לו כלים להתמודדות יומיומית עם עוולות החיים.

"ככל שההורים רגועים יותר, הם ישדרו מסרים מרגיעים יותר לילדים שלהם. זה לא פינוק או אנוכיות. הילדים סומכים על ההורים, וככל שיהיו חזקים ובריאים יותר, כך יצרו עבורם סביבה טובה יותר", מדגישה ד"ר באום. חשוב מאוד שההורים ידברו בשלוות נפש, בטון שקט בעת שהם מסבירים. השיחה כולה לא תהיה שווה כלום, אם הילד ירגיש בחרדה מצד הוריו. מעצם היותנו בני אדם, יצורים ריגשיים ודינמיים, אנו חשופים להשפעותיהם של אירועים המתרחשים בסביבתנו. יכולות ההשרדות שלנו בעולם, נבחנות גם במתן הכלים לדור ההמשך. במדינה מוכת אסונות כישראל, חשוב שאתם ההורים תדעו לנווט את דור העתיד, תדעו להסביר להם. במידה ומדובר במצב רגשי קשה מידי לפצח, פנו לעזרה. לעיתים בקשת עזרה ממומחה, הינו הדבר הטוב ביותר שהורה יכול לעשות עבור ילדיו.

שימרו עליהם, גוננו עליהם כמה שאפשר.
מי ייתן ויבואו עלינו ימים שקטים יותר, בהם לא יהיה צורך ליידע אתכם בדברים שכאלה...

כתבה וערכה: חן שאול.