maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

מתי אמא מפסיקה לדאוג? סיפור מקסים!

האם קיימת נקודת זמן קסומה בה הילדים הופכים להיות אחראים על מעשיהם?
זהו, שלא.
לעומת זאת, יש נקודת זמן מופלאה שבה אנו, ההורים, הופכים רק לצופים בחיים של ילדיהם.
רק מושכים בכתפיים ואומרים: "אלה החיים שלהם", בלי להרגיש כלום?

 

כאשר הייתי בשנות העשרים שלי, המתנתי בפרוזדור בבית-חולים שהרופאים יתפרו פצע בראשו של בני ושאלתי: "מתי אפסיק לדאוג?"
האחות אמרה: "כאשר ייצאו משלב התאונות".
אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר.

 

כאשר הייתי בשנות ה-30 שלי ישבתי על כיסא קטן בכיתה ושמעתי כיצד אחד מילדיי דיבר ללא הפסקה תוך כדי הפרעה לשיעור ובתזוזה מתמדת.
כמעט כאילו קראה את מחשבותיי אמרה לי המורה: "אל תדאגי, כולם עוברים את השלב הזה. אחריו תוכלי להירגע וליהנות מהם".
אמי חייכה קלות ולא אמרה כלום.

 

כאשר הייתי בשנות ה-40, העברתי את ימיי בהמתנה שהטלפון יצלצל, שהרכב יחזור הביתה, שהדלת תיפתח.
חברתי אמרה לי: "אל תדאגי, בעוד מספר שנים תוכלי להפסיק לדאוג, הם כבר יהיו מבוגרים".
אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר.

 

כאשר הייתי בשנות ה-50 שלי, הייתי עייפה והמשכתי להיות פגיעה. עדיין דאגתי לילדים שלי, אבל כבר נראה קמט חדש על מצחי, כמובן שאי-אפשר היה לעשות כלום לגביו...
אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר.

 

המשכתי להתעצב בכישלונותיהם, להצטער על דברים שהעציבו אותם ולהזדהות איתם באכזבותיהם.
חבריי אמרו לי שכאשר ילדיי יתחתנו, אוכל להפסיק לדאוג להם ולחיות את חיי.
אני רציתי להאמין להם, אבל נזכרתי בחיוך הקל של אמי ושל הנסיבות בהם הוא צץ.

"את חיוורת בתי, את בסדר? משהו מדכא אותך?"

 

האם בהיותנו הורים נידונו לחיים של דאגה?

האם הדאגה לילדים נמסרת כמו לפיד מאחד לשני כדי שתאיר את דרך החולשות האנושיות והפחד מהלא מוכר?
האם הדאגה היא קללה או תכונה עילאית שמעלה אותנו לנקודה הגבוהה ביותר בחיי בן-אנוש?

יום אחד, אחד מילדיי התרגז מאוד עליי. אמר לי:
"איפה היית, מאתמול אני מתקשר ואף אחד לא ענה לי, דאגתי מאוד!!"

ואני רק חייכתי קלות ולא אמרתי דבר.

הלפיד נמסר...

 

מקור: הילה עמדי
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: ילדים, הורים, משפחה, אמא, הורות, דאגה
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: