מיד תועבר לדף המבוקש
נגישות
נגישות
נגישות
|
האם קיימת נקודת זמן קסומה בה הילדים הופכים להיות אחראים על מעשיהם?
כאשר הייתי בשנות העשרים שלי, המתנתי בפרוזדור בבית-חולים שהרופאים יתפרו פצע בראשו של בני ושאלתי: "מתי אפסיק לדאוג?"
כאשר הייתי בשנות ה-30 שלי ישבתי על כיסא קטן בכיתה ושמעתי כיצד אחד מילדיי דיבר ללא הפסקה תוך כדי הפרעה לשיעור ובתזוזה מתמדת.
כאשר הייתי בשנות ה-40, העברתי את ימיי בהמתנה שהטלפון יצלצל, שהרכב יחזור הביתה, שהדלת תיפתח.
כאשר הייתי בשנות ה-50 שלי, הייתי עייפה והמשכתי להיות פגיעה. עדיין דאגתי לילדים שלי, אבל כבר נראה קמט חדש על מצחי, כמובן שאי-אפשר היה לעשות כלום לגביו...
המשכתי להתעצב בכישלונותיהם, להצטער על דברים שהעציבו אותם ולהזדהות איתם באכזבותיהם. "את חיוורת בתי, את בסדר? משהו מדכא אותך?"
האם בהיותנו הורים נידונו לחיים של דאגה?
האם הדאגה לילדים נמסרת כמו לפיד מאחד לשני כדי שתאיר את דרך החולשות האנושיות והפחד מהלא מוכר?
יום אחד, אחד מילדיי התרגז מאוד עליי. אמר לי: ואני רק חייכתי קלות ולא אמרתי דבר. הלפיד נמסר... |
|
|
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: