מיד תועבר לדף המבוקש
נגישות
נגישות
נגישות
|
"אוי, סליחה" אמרתי והוא השיב אותו הדבר: "אין לך על מה להתנצל, זו גם אשמתי כמו שלא ראיתי אותך, כך גם את לא ראית אותי" היינו מאוד מנומסים, הזר ואני ואז נפרדנו לשלום והמשכתי לביתי.
אבל בבית, זה סיפור אחר לחלוטין - איך אנחנו מתייחסים ליקירנו, קטנים כגדולים. מבלי לשים לב, אנחנו פוגעים ורומסים, וזה לא בגלל שאנו מתכוונים לרע, אלא פשוט שוכחים את הנימוסים.
בערב, כשבישלתי ארוחה גדולה, בני נעמד מאחוריי בשקט ולא אמר מילה. כאשר הסתובבתי לאחור, התנגשתי בו בטעות - "זוז לי מהדרך!" צעקתי "אתה מפריע!" בגסות. עם פנים נפולות, הוא יצא מהמטבח, אפילו לא שמתי לב שהייתי גועלית כל כך.
ובלילה, כששכבתי במיטה, ערה קולו של אלוהים לחש לי בשקט הערה: "בעוד שאל הזר התייחסת בכזה נימוס, דווקא אל בנך אהובך, היית רעה ללא היסוס. לכי והסתכלי על רצפת המטבח, ליד הדלת מפוזרים פרחים, וגם קצת ליד הפח... אלה הפרחים שהבן שלך הביא לך היום, הוא קטף אותם בעצמו: ורוד, לבן ואדום. הוא עמד מאחורייך בשקט, כי רצה לעשות לך הפתעה אבל בסופו של דבר זה הוא שהיה מופתע..."
כשראיתי את הפרחים, הרגשתי אמא איומה "איך יכולתי להתייחס כך אל הבן שלי? להיות אטומה?" ניגשתי אל חדרו והערתי אותו בנשיקה: "האם הפרחים האלה בשבילי? אלה שהיו על הריצפה?" הוא חייך אליי והסביר שקטף אותם בדרך חזרה מהגן, וידע שימצאו חן בעיניי, במיוחד הלבן.
חיבקתי אותו חזק והתנצלתי על איך שהתנהגתי "לא הייתי צריכה לצעוק עלייך כמו שצעקתי" "זה בסדר אמא" הוא ליטף לי את הידיים "אני יודע שלא התכוונת ואני אוהב אותך עד השמיים!"
"אני אוהבת אותך גם" אמרתי כמובן
"ואני גם אוהבת את הפרחים, במיוחד את הלבן..."
|
תרגום: טל עזר
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: