מחלת הדיכאון מזווית אישית

א' הייתה בחורה מוכשרת ואינטליגנטית, הכרתי אותה במסגרת עבודתי עם משרד עורכי דין שבו הייתה שותפה. על פניו, היה לה את כל מה שאדם נורמלי יכול לבקש, ואפילו מעבר לכך: בחורה תל-אביבית צעירה, אקדמאית, קריירה מוצלחת, כסף, חברים, בילויים...

ואז, פתאום, משהו השתבש.

אני זוכר את התקופה הזאת מצוין. א' מונתה לנהל צוות בפרויקט גדול שעשינו יחד. חודשיים בתוך הפרויקט, שמתי לב שמשהו לא טוב עובר עליה. היא התחילה להשמין ונראתה עייפה כל הזמן, ובישיבות עבודה הבחנתי שהיא כבר לא חדה וחריפה כבעבר. בשלב מסוים התחלתי להרגיש שהיא כבר לא ממש פה. בשיחה שניהלנו פעם במשרד בשעת לילה מאוחרת היא אמרה לי שהיא מרגישה שמשהו מהותי חסר בחייה, "אבד לי הטעם לקום כל בוקר לעבודה, לצאת מהבית, לחיות... אתה מבין?"

ניסיתי לנחם, לדבר על ליבה, אפילו המלצתי לה על טיפול. אבל כנראה שכבר היה מאוחר מדי. מספר שבועות לאחר מכן מצבה הידרדר בקיצוניות. היא נעדרה רבות מהעבודה והפסיקה לענות לטלפונים. בשלב מסוים היא הסתגרה בביתה והתנתקה מהעולם. כמה חודשים מאוחר יותר א' החליטה לשים קץ לחייה.

המגפה של הדור הנוכחי

נזכרתי בא' לאחר שקראתי את הכתבה "מדוכאים נמאסתם", שפורסמה במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות. באותה כתבה ובפרסומים רבים אחרים מתגלים נתונים מדאיגים המובילים למסקנה חד משמעית: בשנים האחרונות מחלת הדיכאון צמחה לממדי מגפה בעולם המערבי, מגפה שלא פוסחת גם עלינו.

לפי נתונים שפרסם לאחרונה הקולג' המלכותי של הפסיכיאטרים בבריטניה, אחת מכל חמש נשים ואחד מכל עשרה גברים עתידים לסבול מהופעתו של דיכאון בשלב מסוים בחייהם. בישראל, למשל, נרשמו בשנה האחרונה יותר מ- 2.3 מיליון מרשמים לתרופות נגד דיכאון. למרות התרופות והטיפולים הפסיכולוגיים השונים, לא נראה פתרון רפואי באופק, ההיפך הוא הנכון.

ד"ר יורם יובל, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, התראיין לאחרונה לעיתון ידיעות אחרונות, וטען כי תרופות כמו פרוזאק והנגזרות החדשות שלה מטפלות אמנם בסימפטומים, אבל אינן מגיעות לשורש הבעיה. "אנחנו היצור היחיד כנראה שמודע לכך שימות וכך גם האהובים לו. אנשים מדוכאים מהמוות, אין משמעות לחיים", הוא אמר.
 

כשהחיים מאבדים משמעות

על אובדן המשמעות בחיים, כתב לפני קרוב לשישים שנה גדול המקובלים במאה העשרים, הרב יהודה אשלג. בחיבוריו הוא חזה שבסוף המאה העשרים ואחת, ליתר דיוק לקראת שנת 1995 תגיע האנושות אל פרשת דרכים.
"והנה השאלה הזעומה הנשאלת: מה הטעם בחיינו?... בעינה עומדת, בתוקפה ומרירותה... מנקרת את מוחינו ומשפילתנו עד עפר בטרם נצליח להיסחף בלי דעת בזרמי החיים כאתמול"

להבדיל מהפסיכיאטריה שניצבת חסרת אונים בפני המצב, טען אשלג שיש פתרון, אבל כדי לממש אותו, חייבים לטפל בשורש הבעיה. הוא הסביר כי באדם טמונה היכולת לממש את מלוא הפוטנציאל שבו בדרך נעימה ומלאת חדוות חיים, עליו רק ללמוד איך לעשות זאת.
 

המרדף אחר הסיפוק

הדבר הראשון שאותו עלינו לדעת כדי לצאת מהדיכאון, אמר אשלג, הוא שהאדם נברא כדי ליהנות. מכך גם נובע כי הרצון הבסיסי ליהנות שטבוע בנו מכתיב את מהלך חיינו. הוא מניע אותנו לעשות ה-כ-ו-ל כדי להגיע לסיפוק, ואינו מניח לנו עד שנמלא את מבוקשנו. מין, כסף, ידע, כבוד ושליטה הם רק חלק מסוגי התענוגים שאותם דוחף אותנו הרצון לנסות להשיג.

יש רק בעיה אחת עם הרצון הזה, והיא מתעוררת דווקא כאשר אנו מצליחים לספק אותו. אמנם ברגעים הראשונים אנו נהנים, אבל ככל שחולף הזמן, ההנאה דועכת, ולבסוף נעלמת לגמרי. וכך, עוד לפני שהספקנו ליהנות באמת, אנו מוצאים את עצמנו שוב במרדף אחר ההנאה הנכספת. התהליך חוזר על עצמו, אכזבות מצטברות בתוכנו, אנו מתעייפים ומתחילים לאבד טעם במרדף האינסופי אחר ההנאה שנקרא "החיים". עם כל אכזבה, הולך ונפער בתוכנו חלל פנימי, ולבסוף זה הופך ליותר מידי עבורנו.