הילדים כהשתקפות זוגיות ההורים

תרי וינברג

הכותבת עוסקת בפסיכותרפיה אישית, זוגית ומשפחתית, כולל טיפול במתבגרים ובמבוגרים, טיפול בהפרעות בתפקוד הזוגי ובחיי המשפחה והדרכת הורים, טיפול בהפרעות חרדה ודכאון, מצבי שינוי בחיים (בעיקר קריירה ומשפחה) ועוד.

מטפלים העובדים עם זוגות ומשפחות נתקלים פעמים רבות במהלך עבודתם במצבים בהם הורים מביאים את ילדיהם / מתבגריהם לטיפול עם טענות שונות, כגון:

הילד מסתגר בחדרו

חוסר תקשורת (אנחנו לא יודעים מה עובר עליו)

הילד כועס, אלים, עושה מה שהוא רוצה

הילד לא מקבל את הגבולות שאנו מציבים לו

ועוד טענות רבות אחרות. בחלק נכבד מהמקרים, מסתבר כי הילד הוא בעצם "תמונת ראי" של המצב המשפחתי, או תמונת הזוגיות, ומשקף בקשייו בעצם את הקשיים של ההורים, ומן הסתם הבעיה היא לא בילד עצמו.

בשפה המקצועית אנו קוראים לזה: "Identified Patient"; במילים פשוטות, לא כל מי שמוצג בתחילת הטיפול כ"בעיה" המשפחתית הוא אכן הבעיה כפי כשמתבהרת  או עולה במהלך הטיפול, אלא ייתכן וקיימות בעיות אחרות במשפחה אותן קל להסתיר לכאורה מאחורי טענות על תופעות של ילד מתבגר או קשיים של ילדים בכלל.

        דוגמת מקרה

(השמות המובאים בתיאור מקרה זה ופרטים מזהים אחרים, בדויים)

תמי ואורי, זוג הנשוי מזה 16 שנה, ולהם 3 ילדים, הגיעו לפגישה ובה ביקשו שאטפל בילדתם הבכורה נוי בת ב- 14. הם תיארו מצב בו נוי נראית מצוברחת רוב הזמן, משתדלת להמנע מארוחות או אירועים משפחתיים או אפילו צפייה משותפת בטלויזיה. לעיתים היא אף מתפרצת עליהם ומטיחה בהם מיני האשמות ולאחרונה הפסיקה להזמין חברות הביתה ומתרחקת גם מחברותיה. לכאורה מצב קלאסי של ילדה בגיל ההתבגרות, המתחילה תהליך התרחקות מהוריה כחלק טבעי ממאפייני גיל זה. במהלך השיחה עמם הם נשמעו מודאגים מאוד, מסורים לבית ולמשפחה, אם כי פה ושם נתגלו ביניהם חילוקי דעות בנוגע לתיאור אישיותה של נוי ולנסיבות שהביאו למצבה הנוכחי.

בפגישתי עם נוי, אכן פגשתי ילדה במצב רוח שפוף למדי, אולם סקירה נרחבת של תפקודים לימודיים, חברתיים ורגשיים לא הצביעו על שום דבר דרסטי שיכול להסביר את החרדה של ההורים, למעט כפי שנאמר קודם, שלל מאפיינים טבעיים ונורמליים של גיל ההתבגרות.

לפתע, במהלך השיחה, נוי זרקה משפט כאילו אגבי בהקשר אחר לגמרי, בו ציינה כי "נמאס לה מהחיכוכים האין סופיים בין ההורים, והיא לא מבינה למה הם לא מתגרשים". כשביקשתי ממנה להרחיב מעט יותר הסתבר כי בין ההורים אכן קיימות אי-הסכמות כמעט לגבי כל דבר, החל מדברים שצריך לקנות לבית, דרך סגנון בילוי, פוליטיקה ועד בכלל. אי ההסכמות גוררות לא פעם ויכוחים קולניים המסתיימים ביציאה של אחד ההורים מהבית "להירגע" או פשוט לצורך "הפרדת כוחות", כאשר הם לא חוזרים זה לזה עד יעבור זעם.

לאחרונה, נוי אף גילתה מספר פעמים את האב ישן מדי פעם בסלון, והדבר הדליק לה נורה אדומה אשר אותתה כי משהו בזוגיות של הוריה מדרדר. היא החלה לחשוש שהמשפחה הולכת ומתפרקת.

לאחר פגישתנו, הבנתי בוודאות כי טיפול בנוי לבדה, אולי יתן בידיה כלים להתמודדות עם מצבים של חוסר ודאות וחוסר שליטה, ויכולת להתמודד עם הכעס שלה על הדרך בה הוריה מנהלים את הקונפליקטים ביניהם. לעומת זאת, הטיפול לא ישנה מהותית את המצב הבסיסי בבית בין ההורים, המשמש כל פעם כטריגר (זרז) שמפעיל אצלה את מצבי החרדה, מצבי הרוח, ההסתגרות ושאר הקשיים שדווחו על ידי ההורים בפגישתנו הראשונה. נוי הסכימה כי אשתף את ההורים בחלקים מסויימים בשיחתנו הנוגעים להם, ובכך סללה לי את הדרך לפתוח מול ההורים את תמונת הסיפור הזוגי ביניהם המשתקפת כמראה בהתנהגותה של ביתם.

בפגישתי הבאה עם תמי ואורי ביקשתי מהם לבצע 2 מטלות:

1. מילוי דף הגדים הכולל ערכים ועמדות הנוגעים לחיי משפחה, חיי הפרט והחיים הזוגיים.

2. תיאור קצר של סדר היום של כל אחד מהם, כולל משך הזמן שהם מקדישים לכל מטרה, ולאחריו כיצד הם רואים את המצוי מול הרצוי.

ביצוע שתי המטלות, שיקף באופן חד וברור את תחושותיה של נוי; ההורים מנהלים אורח חיים כמעט כשל זוג שותפים החולק דירה שכורה, הם ממעטים להנות זה בחברתו של זה וכמעט שאינם מבלים כזוג לבד ללא הילדים או חברים, ואוחזים בדעות שונות וערכים כמעט מנוגדים לגבי איך צריכה להתנהל זוגיות ומשפחה.

בינגו. כמטפלת, אוששתי את תחושתי הראשונית שהבעיה אינה נעוצה בנוי. לאחר שקיבלתי תמונה קלאסית של זוג אשר במקום לפנות למגשר, מטפל זוגי או כל סוג אחר של ייעוץ בוחר להתמקד בילד ולהביא אותו לטיפול, ובכך מרוויח מספר רווחים:

1. הם מרחיקים מעצמם את האחריות למצב ולפתרונו.

2. הם מוצאים נקודה משותפת לשיתוף פעולה לכאורה (מעין דבק), המאפשרת להם, ולו באופן זמני, להאחז בזוגיות שביניהם ("הדאגה לילדים") ולהמשיך את קיום הקן המשותף.

3. הם מרוויחים זמן.

השימוש בשאלונים וכלים "מדידים" איפשר לי לשקף לתמי ואורי את הפערים הגדולים ביניהם, ומכאן נפתח להם שער להתחיל לדבר גם על עצמם, ולא רק על הקשיים של הילדה.

לאט לאט הם התחילו להבין כי הילדים משמשים להם כמראה למשהו לא תקין בקשר ביניהם ובתא המשפחתי, ואינם מהווים את הבעיה המרכזית. מכאן ואילך, הטיפול במשפחתם של תמי ואורי התנהל כטיפול זוגי משפחתי לכל דבר, כאשר עיקר הדגש הושם על הזוגיות, ופעם בחודש נפגשתי עם נוי בנפרד. העתקת הטיפול מה"ילד הבעייתי" אל ההורה עצמו נעשית ברגישות גדולה ובתהליך מדורג, מה עוד שלעיתים אכן גם הילד "סוחב" עמו מטענים משל עצמו ולא הכל "אשמת" ההורים. במקום להתעסק "בילד הבעייתי" שהיה עד היום תחום העיסוק המשותף היחידי של הזוג, אנו מסבים אט אט את  תחום העיסוק "אל עצמנו". מאפשרים  להורים לבנות לעצמם מחדש את הזוגיות, ללבן את הפערים ולחזק את החלקים הטובים בזוגיות שלהם, כל זאת מבלי שיבהלו ויברחו מהטיפול, כי כעת ברור להם שהם צריכים לחשוף את הקשיים האמיתיים בזוגיות שלהם ואינם יכולים להפיל את כל הקשיים על ילדיהם.

לא לכל הזוגות קל לקבל שבעצם מוקד הקונפליקט/ים הוא אצלם ולא אצל ילדם, וכמטפלים אנו נתקלים לא פעם בתגובות שונות של הורים לאחר השלב הראשון של האבחון. לעיתים, קיים פער בין בני הזוג – כאשר אחד "שמח" סוף סוף על ההזדמנות לפתוח את כל המורסות, והשני נמצא עדיין בהכחשה ובהתנגדות לקשיים שבתוך הזוגיות, ולעיתים גם לאחר שהוצגה התמונה במלואה, ממשיכים שני בני הזוג להכחיש את קשייהם ומתעקשים לטפל בילד בלבד.

לסיכום: למרות כל הנאמר לעיל, חשוב לזכור כי בשל מורכבותו ורגישותו של גיל ההתבגרות, לעיתים אכן אין להורה אפשרות לאבחן האם לילד יש בעיה בפני עצמו או שהתמונה המתקבלת היא השלכה של זוגיות רעועה, ולכן טוב יעשה אם בכל מקרה ישתף בעל מקצוע. לעומת המקרה שתואר לעיל, אכן יש הורים שכבר מהשלב ההתחלתי פותחים ומספרים גם על קשיים בזוגיות, ומביאים בעצם בכך גם את עצמם לטיפול, ולא רק את הילד או המתבגר. גישה זו מקלה על הטיפול כיוון שאלו מקרים בהם להורים מודעות עצמית רבה יותר, מיקוד שליטה פנימי (לקיחת אחריות על הבעיה במקום השלכתה על האחר) ויכולת לשתף פעולה גם כשעולים נושאים כאובים מחיי הזוגיות והמשפחה.