ראשי

יזכור: סגן אילן ספיניה ז"ל

עורך: עופר בר אל

גודל גופן:

א א

אילן ספיניה

אילן, בן אבילין ויוסף הכהן, נולד ביום י"ב בניסן תש"י (30.3.1950) בירושלים.

אילן גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1968 ולאחר הטירונות ביקש להצטרף לחיל הצנחנים. בקשתו נדחתה והוא הוצב לחיל השריון. חרף האכזבה על הדחייה, לא הייתה בלבו תרעומת. אדרבא: הוא התוודע אל כלי הנשק ואל העוצמה של השריון ואהב את החיל ואת חבריו ליחידה.

שבוע ימים לפני נופלו נשא לאישה את חברתו, עירית לבית בוכמן, וקיווה לצאת לבלות עמה ירח דבש מיד לאחר יום הכיפורים. בעצומה של התענית נקרא אילן לשירות. מיד חש והצטרף לחבריו ביחידת שריון שנשלחה לחזית הדרום ובקרבות הבלימה בסיני לחם כמפקד מחלקת טנקים. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע אילן ונהרג במהלך קרב עקוב מדם באזור מעבר הגידי.

לזכרו

נר זכרון

אילן ספיניה ז"ל, נפל במלחמת יום כיפור, בקרב במעבר הג'ידי בסיני, 9 באוקטובר, 1973, י"ג בתשרי התשל"ד.

אילן אחי הגדול, אהובי, היה מרכז המשפחה, מרכז החיים בכל מקום אליו הגיע, מלא שמחת חיים, תמיד היה חדור מוטיבציה לעשות ולעזור, האמין בקבלת האחר והשונה ופשוט היה טוב. טוב אלי, טוב להורים, טוב לחברים וטוב לאשתו הטרייה שאיבדה אותו רק שבוע לאחר החתונה.

הוא היה גבוה וחסון, ותמיד נטע בי תחושת ביטחון, שיש לי אח גדול שדואג לי. הוא גם דאג להורים וכולנו אהבנו אותו אהבת נפש והערצנו אותו. נפילתו כשהיה רק בן 23, שברה את הוריי לרסיסים והרסה את התא המשפחתי היפה שבנו בעצמם כעולים חדשים שהגיעו לארץ בלא כלום. לימים, למדנו שאילן היה מפקדם של חיילים דתיים, למרות שהוא עצמו לא היה דתי, השתדל תמיד להבין אותם ואת מה שחשוב להם וכמה אהוב ואהוד עליהם היה. רק בשנים האחרונות למדנו איזה גיבור הוא היה במלחמה כשממש הקריב את חייו כשהוציא את הראש מהטנק, כדי לכוון אותו לסגת מהטיל המתקרב, ואכן חבריו לטנק לא נפגעו וניצלו, בעוד שאילן נהרג במקום. האנשים הטובים האלה שליבם פצוע מאז, מקפידים להנציח את זכרו ובכל אזכרה לספר עליו עוד משהו ולחשוף עוד נדבך מקסים באישיותו.

זו לא קלישאה שרק הטובים הולכים. אילן אחי הבכור היה כליל הטוב והשלמות, חייל גיבור, שיצא להילחם על המדינה שלו שכה אהב, שבוע בלבד לאחר שהתחתן. אילן היקר, אין יום שאני לא מתגעגעת אליך וחושבת עליך. איפה היית היום, כמה נכדים היו לך, איך היינו חוגגים את החגים שהפכו כמעט חסרי טעם כשאינך פה, ומה היה קורה לו לא הייתי נשארת לבדי בעולם בגיל כל כך צעיר, עם הורים שאיבדו טעם לחיים ונפטרו מצער גדול, מיגון שפילח את ליבם יום יום, כל היום. הכאב לא פוחת עם השנים, הוא מתעצם. החלל גדל ומתרחב ולפעמים קשה לנשום מרוב שזה כואב. אזכור אותך לנצח, אחי הבכור. נוח על משכבך בשלום ושלח לי קצת כוחות להתמודד עם הגעגוע הקשה מנשוא.

שלך, אחותך הקטנה

מנציחה: אריאלה ליאור

יהי זכרו ברוך

שתף כתבה