מיד תועבר לדף המבוקש
נגישות
נגישות
נגישות
|
בוקר אחד בכיתה ה', המורה נכנסה לכיתה עם ארגז מלא בסבון נוזלי, משחות שיניים וקצף גילוח, וחילקה לכל תלמיד אחד מן השלושה. היא הורתה לכולנו ללחוץ חזק ככל יכולתנו, ולרוקן את תוכנם של כל המיכלים והשפופרות שקיבלנו. כל התלמידים עשו זאת בלי לחשוב פעמיים, וחלקם אף רצו להראות שהם יכולים לעשות זאת במהירות הכי גבוהה. עד מהרה כל שולחנות הכיתה היו מלאים בלכלוך מהתכשירים השונים.
"עכשיו" אמרה המורה בקול סמכותי "כולם להחזיר פנימה את כל מה שהוצאתם!" כמובן שאף אחד מהילדים, כולל אותי, לא הצליח להכניס בחזרה את מה שהוציא, ועד מהרה כולנו ויתרנו. "מה שקרה עכשיו" אמרה המורה "הוא שכולכם הייתם כל כך עסוקים במה שעשיתם, שלא שמתם לב לכמה בלאגן ולכלוך גרמתם ולאחר מכן, אחרי שהכל נשפך בכזו קלות, גיליתם שזה בלתי אפשרי להחזיר הכל פנימה. זכרו זאת בפעם הבאה שאתם מדברים עם חבריכם לכיתה, הוריכם או כל אדם אחר, אמנם קל מאוד לשחרר את הכעסים שלכם, לצעוק, לקלל, להקניט ולפגוע, אך ברגע שסיימתם, יהיה לכם מאוד קשה להחזיר את מעשיכם בחזרה". כמובן שאז, בגיל 11, התשובות של רובנו היו "טוב המורה" ומיד חזרנו למשחקים ולהקנטות מבלי לייחס חשיבות רבה למשל שלה. אבל איכשהו, אני מוצא את עצמי חושב על אותו הבוקר כמעט כל יום... |
|
|
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: