מיד תועבר לדף המבוקש
נגישות
נגישות
נגישות
|
יום אחד, ביקשה מורה מתלמידיה שירשמו על דף את שמותיהם של כל תלמידי הכיתה, וישאירו רווח ליד כל שם. לאחר מכן, היא ביקשה מהם לחשוב על הדבר הנחמד ביותר שהם יכולים להגיד על כל אחד ואחד מחבריהם לכיתה ולרשום אותו לצד שמם. כשהתלמידים יצאו מהכיתה, מסר כל אחד מהם למורה את הדף שלו.
באותה השבת, ישבה המורה ורשמה את שמו של כל תלמיד על דף, וכתבה את כל מה שהתלמידים האחרים אמרו עליו.
ביום ראשון בבוקר נתנה המורה לכל תלמיד את רשימה, שבה כל הדברים הטובים שחבריו לכיתה רשמו עליו. לא לקח זמן רב, וכל הכיתה חייכה. "באמת?" היא שמעה את הלחשושים: "לא ידעתי שאני בעלת משמעות למישהו!" ו-"לא ידעתי שכל כך אוהבים אותי". כאלה היו מרבית התגובות.
אף אחד מעולם לא הזכיר את הדפים האלה בכיתה שוב. היא לא ידעה אם הם דיברו עליהם ביניהם בהפסקות או עם הוריהם, אך זה לא היה חשוב. התרגיל השיג את מטרתו, התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמם וביחס אל האחרים.
עברו שנים, התלמידים בגרו והמשיכו הלאה עם חייהם. מספר שנים לאחר מכן, אחד מהתלמידים נהרג במלחמה והמורה הוזמנה להשתתף בהלווייתו.
זאת היתה ההלוויה הראשונה שנקראה להשתתף של אחד מתלמידיה לשעבר. הכנסייה הייתה מלאה בחבריו. אחד אחרי השני, עברו אלו שאהבו אותו ליד הארון לחלוק לו כבוד אחרון. גם המורה חלפה על פני הארון. היא מעולם לא ראתה קודם לוויה צבאית. הוא נראה בתמונות כה נאה, כה בוגר. היה לה קשה להאמין שהיא לימדה אותו.
אחד מהחיילים שנשא את הארון, ניגש אליה. "האם את היית המורה של מארק למתמטיקה?" שאל.
"כן" הנהנה.
"מארק דיבר עליך רבות", אמר לה החייל.
המורה הייתה נבוכה.
לאחר ההלוויה, הלכו מרבית חבריו של מארק לביתו לנחם את הוריו. גם המורה הלכה לביתו - לומר כמה מילות תנחומים להורים הכואבים.
הוריו של מארק חיכו לה. "ברצוננו להראות לך דבר מה", אמר אביו והוציאו מכיסו את הארנק. "הם מצאו את זה על מארק כאשר הוא נהרג. חשבנו שאולי תזהי את זה."
הוציא בזהירות מהארנק דף נייר מהוה שנראה שקיפלו ופתחו אותו שוב ושוב. המורה ידעה אפילו מבלי להסתכל שהנייר הזה הוא רשימת הדברים הטובים שכל אחד מחבריו כתב עליו.
"אנחנו רוצים להודות לך כל-כך על שעשית את זה", אמרה אמו של מארק. "כפי שאת יכולה לראות, מארק שמר על זה מכל משמר."
חבריו לכיתה לשעבר החלו להיאסף סביב.
צ'ארלי חייך די במבוכה ואמר, "אני עדיין שומר את הרשימה שלי במגירה העליונה בשולחן שלי בבית".
אשתו של צ'אק אמרה, "צ'אק ביקש ממני שאשים את שלו באלבום החתונה שלנו."
"גם לי יש את הרשימה שלי", אמרה מרילין, "היא בתוך היומן שלי."
אז ויקי, חברה אחרת לכיתה, הושיטה את ידה לתיק שלה, הוציאה את הארנק והראתה את הרשימה שלה לכולם. "אני נושאת את זה תמיד איתי", אמרה "אני חושבת שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו."
ברגע זה התיישבה המורה והחלה לבכות. היא בכתה על מארק ועל כל חבריו שלא יוכלו לראותו עוד לעולם.
אל תחכו שיהיה מאוחר מכדי לספר לאנשים הקרובים לכם כמה אתם אוהבים אותם. מארק זכה לשמוע את השבחים כשהיה צעיר, והוא זכר זאת לאורך כל חייו הקצרים.
לפני שיהיה מאוחר, אני רוצה לומר לך - אני באמת מעריך אותך, כיף לי שאתה חלק מחיי.
|
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: