האם יש נקודת זמן קסומה בה הילדים הופכים להיות אחראים על המעשים שלהם? נקודת זמן מופלאה כאשר ההורים הופכים רק לצופים בחיים של ילדיהם ורק מושכים בכתפיים ואומרים: "אלה החיים שלהם", בלי להרגיש כלום?
כאשר הייתי בשנות ה-20 שלי, המתנתי בפרוזדור בבית-חולים שהרופאים יתפרו פצע בראשו של בני ושאלתי: "מתי אפסיק לדאוג?"
האחות אמרה: "כאשר ייצאו משלב התאונות". אמי שהתלוותה אלי, חייכה קלות ולא אמרה דבר.
כאשר הייתי בשנות ה-30 שלי ישבתי על כיסא קטן בכיתה ושמעתי כיצד אחד מילדיי דיבר ללא הפסקה תוך הפרעה לשיעור, בתזוזה מתמדת. כמעט כאילו קראה את מחשבותיי, המורה אמרה לי: "אל תדאגי, כולם עוברים את השלב הזה. אחריו תוכלי להירגע וליהנות מהם". כשחזרתי הביתה סיפרתי זאת לאמי, אך היא חייכה קלות ולא אמרה כלום.
כאשר הייתי בשנות ה-40 שלי, העברתי את ימיי בהמתנה שהטלפון יצלצל, שהמכונית תיכנס לחניה, שהדלת תיפתח. חברתי אמרה לי: "אל תדאגי, בעוד מספר שנים תוכלי להפסיק לדאוג, הם כבר יהיו מבוגרים". אמי ראתה את הדאגה על פני, חייכה קלות ולא אמרה דבר.
כאשר הייתי בשנות ה-50 שלי, הייתי עייפה והמשכתי להיות פגיעה. עדיין דאגתי לילדים שלי, אבל כבר נראה קמט חדש על מצחי, כמובן שאי-אפשר היה לעשות כלום לגביו... חבריי אמרו לי שכאשר ילדיי יתחתנו, אוכל להפסיק לדאוג להם ולחיות את חיי. אמי צפתה בי מהצד, חייכה קלות ולא אמרה דבר.
כאשר הייתי בשנות ה-60 שלי, אחרי לכתה של אמי, המשכתי להתעצב בכישלונותיהם של ילדי, להצטער על דברים שהעציבו אותם ולהזדהות איתם באכזבותיהם... אבל נזכרתי בחיוך הקל של אמי ושל הנסיבות בהם הוא צץ.
יום אחד, אחד מילדיי התרגז עלי מאוד ואמר לי: "איפה היית, מאתמול אני מתקשר ואף אחד לא ענה לי! דאגתי מאוד!"
ואני? רק חייכתי קלות ולא אמרתי דבר. הלפיד נמסר...
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: