באתר תמצאו בדיחות מכל הסוגים. בדיחות לילדים, בדיחות למבוגרים, בדיחות מי זה, בדיחות טוק טוק, בדיחות על עדות, בדיחות על נישואים, בדיחות על בגידות, בדיחות על חיות, בדיחות קצרות, בדיחות ארוכות, שורות מחץ, משפטים מצחיקים, בדיחות קרש, בדיחות טפשיות, בדיחות משטרה, בדיחות של שורה אחת ועוד המון בדיחות מצחיקות.
בעת טיול לילי מאוחר בפרבר בצרפת, נזקקה הנזירה מרי ללכת לבית שימוש בדחיפות. היא בדקה את האפשרויות שברשותה, וגילתה שהמקום היחידי שפתוח באזור בשעה הזו הוא מועדון חשפנות מקומי ומפוקפק. בלית ברירה, היא החליטה לבדוק האם יש בו בית שימוש, והאם תוכל להשתמש בו. בהיכנסה למקום, הוא היה רועש ממוזיקה ומשיחות בין השוהים בו, ומדי פעם האורות כבו ונדלקו, כשכל הבהוב שכזה לווה בתשואות ובמחיאות כפיים של הקהל. עם זאת, כשהאנשים במקום ראו את הנזירה, החדר נדם – באופן הגיוני למדי. היא ניגשה לברמן ושאלה, "האם אוכל להשתמש בבקשה בבית השימוש?"
"בסדר, אבל עליי להזהיר אותך שיש שם פסל של גבר ערום שעוטה על עצמו רק עלה תאנה גדול", השיב לה הברמן.
"ובכן, במקרה הזה אני פשוט אביט לצד השני", ענתה הנזירה מרי, והברמן הראה לה את הדרך אל בית השימוש.
לאחר כמה דקות הנזירה יצאה מהשירותים, והקהל במקום עצר הכל כדי להעניק לה תשואות ומחיאות כפיים סוערות. היא הלכה לברמן ושאלה, "אדוני, אני לא מבינה. למה הם הריעו לי? הרי בסך הכל הלכתי לשירותים".
"תראי", צחק הברמן, "בכל פעם שמישהו מרים את עלה התאנה של הפסל שם האורות פה מהבהבים. אני לא יודע מה עשית שם, אבל חצי מהנורות שלנו נשרפו!"
לפני שנים רבות באחת מהממלכות הקטנות של אירופה חי מלך שאהב את אוסף העתיקות שלו יותר מכל דבר אחר בעולם. במשך שנים הוא אסף חפצי אומנות ואוצרות מכל קצוות תבל עד שיום אחד הוא קנה מסוחר סיני זקן אגרטל עוצר נשימה שללא ספק היה "יהלום הכתר" של אוסף העתיקות. המלך אהב את האגרטל הזה כל כך, עד שהוא החליט לצבוע את כל חדרי הארמון שלו בדיוק באותו הגוון כמו פריט האומנות העתיק. הוא פרסם הודעה בכל רחבי הממלכה שהוא ישלם סכום עתק לאדם שיוכל לעשות זאת עבורו, ומהר מאוד הארמון הוצף בציירים, צבעים ואמנים.
אף אחד מהם לא הצליח לשחזור במדויק את הגוון העתיק של האגרטל הסיני... אחרי כל ניסיון היה משהו בברק, בעומק, או בעוצמה המדויקת של הצבע על קירות הארמון שפשוט לא תאם את המקור הייחודי. המלך הנואש החליט בסופו של דבר להבטיח לאדם שיצליח להגשים את חלומו לקבל את כס המלכות, ולמחרת נכנס אל הארמון צייר יהודי אשר הצהיר שהוא מסוגל לעשות זאת. התנאי היחיד של הצייר היה שעל כל תושבי הארמון לצאת ממנו למשך חודש שלם בזמן שהוא יעבוד.
המלך קצת חשש מפרק הזמן החריג הזה, אבל בסופו של דבר הוא השתכנע. אחרי חודש הוא חזר לארמונו וראה שהצייר היהודי עמד במילה שלו! כל קירות הארמון היו בדיוק באותו הגוון כמו האגרטל העתיק! כעבור זמן קצר הצייר היהודי הומלך לשליט הממלכה והוענקה לו אחוזה רחבת ידיים שתהייה הארמון שלו.
אחרי שנים רבות ומוצלחות עבורו ועבור הממלכה, הצייר שהפך למלך החליט שהגיע הזמן להעביר את הכתר לבן שלו.
"אבא, אם עכשיו אני עומד להפוך למלך, יש משהו שאני יכול לשאול אותך שתמיד רציתי לדעת?" שאל הבן.
"כמובן" ענה אביו.
"מה עשית במשך חודש שלם בארמון של המלך הקודם כדי להכין עבורו את הגוון המדויק של האגרטל העתיק שלו?"
"האמת היא שבאמת כמעט חודש שלם נסיתי ולא הצלחתי, עד שביום האחרון פתאום ראיתי פחית צבע של הבחור שטיפל בקירות הארמון לפני, אז פשוט החלטתי לצבוע איתה את האגרטל וזהו!"
חגית, מחנכת של כיתה א, החליטה לעשות שיעור מיוחד ומעניין, בו תכיר מעט יותר לעומק את משפחותיהם של תלמידיה ותעזור להם להיות אמפתיים וחברותיים יותר אחד כלפי השני. התכנון שלה היה לשאול את כל אחד מתלמידיה מה צריכה משפחתו ומה חסר לה כדי להיות מאושרת ושמחה יותר.
נטע הייתה הראשונה להצביע, והיא סיפרה כך: "המשפחה שלי מאוד שמחה ומאושרת רוב הזמן, אבל אנחנו צריכים קצת יותר כסף. אבא שלי תמיד יוצא לעבודה לפני שאני מתעוררת וחוזר אחרי שאני כבר הולכת לישון, ואימא סיפרה לי שזה בשביל שיהיה לנו כסף לקנות אוכל. אז המשפחה שלי צריכה כסף, ואני צריכה יותר זמן עם אבא שלי".
חגית התרגשה מאוד למשמע התשובה המפורטת של נטע, והודתה לה על כך שחלקה איתה ועם הכיתה את הסיפור. חגית שאלה מי רוצה להיות הבא בתור, ומיד היו עשרות ידיים באוויר והיא בחרה תלמיד נוסף שידבר.
הפעם היה זה רותם, שעמד במקום והתחיל לספר: "אצלנו במשפחה אנחנו מאוד מתגעגעים לאחי הגדול. הוא התגייס לצבא לפני שנתיים ועכשיו הוא נלחם בצפון ולא חזר הביתה יותר מחודש. הוא מגן עלינו ועל כל המדינה, אבל הוא חסר לנו מאוד. אימא שלי תמיד מחכה בשישי בערב ליד החלון כדי לראות אם יגיע, אבל הוא אף פעם לא בא. המשפחה שלי צריכה שאחי הגדול יחזור הביתה".
כך המשיך השיעור, כשכל תלמיד סיפר סיפור מרגש יותר מהאחר, עד שתמו הידיים שנותרו באוויר, אך עדיין היה ילד אחד שעוד לא דיבר...
היה זה נתי – הילד השובב והחצוף ביותר בכיתה. חגית נראתה קצת מאוכזבת ממנו וביקשה ממנו לחלוק כמו כולם מה צריכה משפחתו. נתי אמר, "המשפחה שלי לא צריכה כלום". "איך זה יכול להיות?" שאלה חגית, "בטוח יש משהו שהמשפחה שלך צריכה".
נתי שחרר אנחה ואמר "לא, באמת, יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. אתמול בדיוק ראינו טלוויזיה בסלון – אני וההורים שלי – ובדיוק אחותי נכנסה הביתה ובכתה. היא צעקה 'אבא! בבקשה אל תכעס עלי, אבל עשיתי בדיקה ואני בהריון!', ואז אבא שלי צעק, "זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו!"
אילן חזר יום אחד מהאוניברסיטה לביתו בסערת רגשות ומיד פנה אל אימא שלו ושאל: "זה נכון? אני באמת מאומץ?" "מה פתאום!" ענתה האם, "מאיפה נכנס לך כזה רעיון למוח?" אילן הראה לאימו תוצאות של בדיקת DNA שהוא עבר במהלך קורס בלימודים, שלפיהן אין שום קישור בינו לבין אף אחד מהוריו, אבל כן נמצאו קשרים חזקים אל משפחה שגרה בקצה השני של העיר. האימא המזועזעת אמרה לבנה שהיא חייבת לבדוק את הנושא הזה עם אביו, אז היא עברה לחדר אחר והתקשרה אליו...
- "יקירי, אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל אילן עשה בדיקת DNA בלימודים ולפי התוצאות אנחנו לא ההורים הביולוגיים שלו..."
- "ואת מופתעת מזה?"
- "מה זאת אומרת? למה שאני לא אהיה מופתעת מכאלה חדשות מטורפות???"-
- "כי במקור זה היה רעיון שלך! את לא זוכרת? זה היה הלילה הראשון בבית החולים אחרי הלידה, התינוק בכה ובכה ובכה במשך שעות, אז אחרי שהיית איתו כל הלילה, אמרת לי שהגיע הזמן להחליף ונתת לי אותו... אני חושב שעשיתי בחירה מעולה, אילן ילד נהדר!"
גדי, מני ושאול, שלושה פנסיונרים קשישים, נפגשו בבית הקפה השכונתי, דיברו על החיים וכרגיל התלוננו על הקשיים השונים של גיל הזהב. "הגוף כבר קפוט ממזמן" פתח גדי, "אבל מה שממש מציק לי בזמן האחרון זה שאני כבר לא זוכר שום דבר! פעם זה היה רק דברים קטנים, אבל ממש היום בבוקר למשל עמדתי בתוך המעלית בבניין שלי ולא זכרתי אם אני צריך לרדת או לעלות".
"זה ממש כלום, יש לך מזל!" השיב מני, "לפני יומיים אני ישבתי על המיטה שלי בפיג'מה ולא זכרתי אם כרגע התעוררתי או שאני צריך ללכת לישון!". שני החברים נאנחו בעייפות ושתו את הקפה שלהם, אבל שאול המשיך לשבת ברוגע ובנחת.
"מה אתה כזה רגוע שאול?" שאל גדי, "כאילו שלך אין בעיות זיכרון".
"אצלי הכל בסדר גמור כאן למעלה" הגיב שאול בשמחה.
"באמת?" אמר מני, "אין לך שום בעיות זיכרון בכלל?"
"שום דבר!" אמר שאול, "הזיכרון שלי נשאר בול אותו הדבר, טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה", אמר גדי, נקש שלוש פעמים על שולחן הקפה ומיד הסתובב לאחור עם מבט מבולבל ושאל "מי שם???".
בעודו מתהלך בגן עדן יום אחד, ישו שם לב לאיש זקן שנראה לו מוכר מאוד… הוא חשד שהאיש הוא אביו המאמץ יוסף, שאותו הוא לא ראה מאז ימיו על האדמה, והחליט לגשת אליו כדי לנסות לברר בזהירות.
"סליחה אדוני, אתה נראה לי מוכר מאוד, היה לך במקרה ילד שם למטה?"
"כן" אמר האיש הזקן, "אבל הוא לא היה בני הביולוגי. הוא נולד בדרך נס על ידי ישות של קסם".
"מעניין מאוד" המשיך ישו, "ותגיד לי משהו, הילד הזה, הוא היה צריך להתמודד עם פיתויים?"
"בטח, בטח… הרבה פעמים. בסך הכל הוא עשה עבודה לא רעה עד ליום שבו הוא מת, אבל הוא חזר לחיים זמן קצר לאחר מכן…"
ישו לא האמין למה שהוא שמע, האם הוא סופסוף מצא את אביו בגן עדן? "שאלה אחת אחרונה" הוא אמר לאיש הזקן, "האם אתה במקרה היית נגר?"
"כן אני הייתי נגר!"
"אבא זה אני, הבן שלך!"
הזקן הנרגש החל לנגב דמעות מעינו ושאל את ישו, "פינוקיו, זה באמת אתה???"
בשנת 2028, אחרי מערכת בחירות ארוכה ומייגעת, נבחרת לראשונה בארה"ב אישה לנשיאות, ולא סתם אחת – אלא אישה יהודייה בשם שרה גולדשטיין. הדבר הראשון ששרה עושה לאחר שהוכרזה כמנצחת הוא להתקשר לאימה.
"היי אימא, מה שלומך? שמעת שניצחתי? אני נשיאת ארה"ב!", אומרת האישה הראשונה החדשה בגאווה. "כן שרהל'ה שלי, תודה לאל ניצחת", עונה האם. "אז אני מניחה שאת תבואי לטקס ההשבעה שלי אימא, נכון?", שואלת שרה. משיבה לה האם בנימוס: "אני לא בטוחה. את יודעת שרה'לה, זה עכשיו איזה 9-10 שעות נסיעה, ואבא שלך כבר לא צעיר כמו פעם בשביל זה. הדלקת פרקים שלו הורגת אותו..."
"אל תדאגי אימא", אומרת לה שרה מיד, "אני אשלח את המטוס הנשיאותי כדי לקחת אותך ואת אבא ולהחזיר אתכם. ואני גם אדאג ללימוזינה שתביא אתכם עד לטקס".
"לא יודעת...", ממשיכה האם להתלבט, "כולם כל כך מגונדרים שם בוושינגטון הזו. מה אני בכלל יכולה ללבוש לאירוע כזה?"
"אל תהיי לחוצה אימא. אני אוודא שיסדרו לך את שמלת הערב הכי יפה, שתיתפר בדיוק לפי המידות שלך על ידי המעצב הכי טוב בניו יורק!"
לבסוף אימא של שרה גולדשטיין מתרצה וב-20 לינואר 2029 מתייצבת לטקס ההשבעה לנשיאות ארה"ב של ביתה. היא מתיישבת בשורה הראשונה, וכאשר שרה עולה אל הבמה ומתחילה להישבע, פונה האם לסנטור שיושב ממש לידה ואומרת לו: "אתה רואה את האישה היהודייה הזו שם, ששמה את ידה על ספר התורה ונשבעת ממש עכשיו לתפקיד נשיאת ארה"ב?"
"כן גבירתי, בוודאי שאני רואה", עונה לה הסנטור.
"אז רק שתדע", אומרת לו האם, "שאח שלה הוא רופא!"
מקור תמונה: www.audio-luci-store.itבחור אנגלי אחד מגיע לפאב בלונדון ומתכוון להיכנס פנימה, כשליד הדלת הוא פוגש פתאום נזירה זקנה שעומדת בדרכו. פונה אליו הנזירה ושואלת אותו: "מה אתה עושה כאן בחור צעיר? אתה לא הולך לשתות עכשיו אלכוהול, נכון?"
"ברור שכן!", עונה לה הצעיר, ומנסה לעקוף אותה על מנת להיכנס. "חכה!", היא פוקדת עליו, "אתה לא יודע שזה חטא לשתות לשוכרה?!"
"אני לא מאמין בזה...", עונה לה הצעיר. "הבנתי, אבל מה ההורים שלך חושבים על זה?", היא שואלת אותו. "אני יתום", הוא משיב לה.
"אוקיי, אבל אתה יודע שזה מזיק לבריאות שלך, כן?", פונה אליו שוב הנזירה. "אני מניח שכן", עונה לה הצעיר ומתחיל לאבד את הסבלנות, "אני לא מבין בכלל מה הבעיה שלך עם אלכוהול. ניסית אי פעם לשתות בעצמך?"
"בטח שלא, אף פעם בחיי לא הכנסתי דבר אלכוהול לפי!", הטיחה בו הנזירה הקשישה. "אז בואי אני אגיד לך מה נעשה", אומר לה הצעיר בחיוך, "אני אכנס פנימה והביא לך איזה משקה לכאן. אם תשתי אותו ותגידי לי שאת שונאת את זה, אני לא אשתה כלום למשך שאר הלילה. מה את אומרת על זה? מה תשתי?"
הנזירה חושבת לרגע ואז אומרת: "אם זה למטרה טובה, אז למה לא? נראה לי שאקח את מה שבחורות בדרך כלל שותות, ג'ין אני חושבת שקוראים לזה. אבל אתה יכול להביא לי את זה בספל בבקשה, כדי שאוכל לשמור על דיסקרטיות?"
"בטח, בטח", אומר לה הבחור ונכנס לבר. הוא פונה לברמן ואומר לו: "אתה יכול בבקשה להביא לי מנה של ג'ין? אבל בספל, לא בכוס". הברמן בתגובה פולט אנחת ייאוש, מגלגל את עיניו ואומר: "שוב הנזירה השיכורה הזאת מחוץ לבר?"
כמה חודשים אחרי שאישתו נפטרה, חיים בן ה-80 יצא לטיול בפארק השכונתי וראה על אחד מהספסלים אישה נאה וכסופת שיער שהוא מעולם לא ראה לפני כן... הוא פנה אליה ואמר: "שלום רב לך, אני קצת עייף מההליכה שלי, יפריע לך אם אני אשב קצת לידך ונדבר?" האישה הסכימה בשמחה ופינתה מקום לחיים על הספסל לצידה. במשך השעתיים הקרובות הם שוחחו וגילו שיש להם הרבה דברים משותפים. שמה היה רחל וגם בעלה נפטר לפני כמה חודשים, היא גדלה באותה עיר עם חיים ולמדה באותו תיכון, הם אוהבים את אותן תוכניות טלוויזיה ונהנים מאותם התחביבים. כשהשמש החלה לשקוע, חיים החליט שהוא חייב לעשות מעשה...
הוא קם מהספסל, כרע ברך מול רחל ודמעות החלו לזלוג מעיניו... "מה קרה לך, חיים?" היא שאלה אותו, והוא ענה: "תראי רחל, זה קשה לי מאוד לעשות את זה בגלל המצב שלי, אבל יש לי שתי שאלות מאוד חשובות אלייך..."
"מה אתה רוצה לשאול?" חקרה רחל.
"אנחנו מדברים כבר הרבה זמן ויש לנו כל כך הרבה במשותף, זה לא משהו שקורה כל יום בגיל שלנו. אז אני רוצה לשאול אותך אם את מוכנה להתחתן איתי?" אחרי כמה שניות של הלם, חיוך ענק הופיע על הפנים של רחל והיא ענתה: "כן! אני יודעת שזה מוזר, אבל גם אני רוצה להתחתן איתך!". היא רכנה קדימה כדי לתת לחיים נשיקה, אבל כשראתה שהוא לא זז לכיוונה נזכרה במה שהוא אמר ושאלה: "ומה הייתה השאלה השנייה שלך?"
"את מוכנה לקרוא למישהו שיעזור לי? הברך שלי הלכה פייפן!"
שני גברים עומדים אחד ליד השני במשתנה בתוך שירותים ציבוריים, ועושים את מה שעושים. אחרי מספר רגעים, אחד מהם פונה פתאום לשני ומתחיל לדבר איתו...
- "סליחה אדוני, אתה במקרה יהודי?"
- "כן, אני יהודי."
- "ותגיד לי רגע, יכול להיות שאתה במקור מקרקוב?"
- "כן אני נולדתי שם, איך אתה יודע את זה?"
- "וכשאתה היית ילד, אתה זוכר שהיו לוקחים אותך לבית כנסת קטן ליד רחוב שירוקה?"
- "כן! תגיד לי, אנחנו מכירים אחד את השני שאתה יודע עלי כל כך הרבה?"
- "לא, אבל אני יודע שרבי גולדברג הפוזל עם הידיים הרועדות עשה שם את הבריתות לכל הילדים."
- "נכון! אבל עדיין, איך אתה ידעת שאני משם אם אתה לא מכיר אותי?"
- "כי אתה משתין לי על הנעל!"
שלושה חברים טובים שלא ראו זה את זה כבר הרבה זמן נפגשו יום אחד במקרה בזמן בילוי בבר והתחילו לדבר על החיים. מהר מאוד הם גילו שכולם התחתנו לפני בערך 10 שנים, ושאף אחד מהם לא מרוצה ממצב הקשר שלו. החבר הראשון שהתחיל להתלונן פתח ואמר, "תראו, בהתחלה הכל היה מעולה, אבל בזמן האחרון כבר אין לה כוח לכלום ותמיד כואב לה הראש. יש לי מזל אם אנחנו שוכבים פעם בחודש!"
"איך אתה מתמודד עם זה?", שאל החבר השני.
"זה קטע מטורף שאתה שואל את זה", ענה החבר הראשון, "כי יש מישהי שאני שוכב איתה מהצד כל הזמן ובדיוק קלטתי שהיא פה הערב, זאת הבלונדינית שבדיוק מדברת עם הברמן".
"חכה חכה עד שתשמע מה זה מטורף", אמר החבר השני, "כי אני רוצה להגיד לך שגם הנישואים שלי על הפנים, ואני לא שכבתי עם אשתי כבר יותר משנה!"
"אז איך אתה מתמודד עם זה?", חקר החבר הראשון.
"אתה לא תאמין", השיב החבר השני, "אבל גם לי יש מישהי מהצד וזאת אותה בלונדינית שמדברת עם הברמן! היא עושה את כל הדברים המשוגעים שאשתי לא מוכנה לשמוע עליהם בכלל..."
השניים צחקו ושתו מהבירות שלהם, אבל אז החבר השלישי התערב. "שמעו זה ממש לא כיף לשמוע על הנישואים שלכם, אבל נדמה לי שאני במצב הכי גרוע..."
"מה כבר יכול להיות יותר גרוע?", הם שאלו.
"אשתי זאת הבלונדינית שבדיוק מדברת עם הברמן..."
רופא נוכל וכושל אחד לא הצליח למצוא עבודה אחרי שחיפש משרה במשך שנים, ובחר בסופו של דבר לפתוח קליניקה בעצמו. עם זאת, לא היה לו כסף לרכוש ציוד רפואי מתקדם, וגם לא תקציב לפרסם את עצמו, ולכן הוא תלה שלטים בכל רחבי העיר שבה גר: "קבלו אצלי טיפול זול בעלות של 50 שקלים בלבד, ואם לא ריפאתי אתכם - תקבלו 100 שקלים בחזרה!"
עורך דין ממולח אחד ראה את המודעה והחליט לנצל את ההזדמנות להרוויח כסף קל. הוא הגיע למרפאה של הרופא ואמר לו, "ד"ר, אני חושב שאיבדתי את חוש הטעם".
הרופא מיד קרא לאחות ואמר לה, "תביאי את קופסה מספר 22 ושימי 3 חתיכות בתוך הפה של המטופל".
כבר בחתיכה הראשונה עורך הדין הבין מה שמו לו בפה – "מה זה?!" הוא צעק, "זה קקי של כלב!", והרופא אמר, "מזל טוב, אתה בריא! 50 שקלים בבקשה".
עורך הדין שילם ויצא בבושת פנים מהמרפאה - אבל החליט שהוא ממש לא רוצה לצאת חייב, ולכן ביום שאחרי חזר אל הרופא, והפעם טען שהוא איבד את הזיכרון. הרופא קרא לאחות ואמר: "תביאי את קופסה מספר 22 ושימי 3 חתיכות בתוך הפה של המטופל".
עורך הדין מיד נרתע וצעק, "לא, זה קקי של כלב!", והרופא אמר, "מזל טוב, אתה בריא! 50 שקלים בבקשה".
עורך הדין שילם שוב ויצא מהמרפאה עצבני במיוחד. הוא חשב לעצמו ושיער שאם איכשהו יצליח לקבל 100 שקלים, הוא בסופו של דבר יוכל להחזיר לעצמו את מה שכבר הפסיד, לכן הוא לא ויתר וחזר למרפאה של הרופא פעם נוספת. הפעם טען שהוא איבד את הראייה שלו.
"ובכן...", אמר הרופא, "לזה אין לי תרופה לצערי. הנה, קח 100 שקלים", והגיש לעורך דין שטר.
"רגע", אמר עורך הדין, "זה שטר של 20!".
"מזל טוב, אתה בריא!", אמר הרופא, "50 שקלים בבקשה."
גננת בגן ילדים ניסתה ללמד את הילדים מה משמעות המילה "בהחלט". כדי לוודא שכולם הבינו את מה שלימדה, היא ביקשה מהם לתת לה דוגמה של משפט או הצהרה עם המילה "בהחלט".
ילד אחד אמר, "השמים בהחלט כחולים", ולכך הגננת הגיבה, "ובכן, זה לא בדיוק נכון. הרי לפעמים השמים אפורים כשהם מעוננים או שחורים כשכבר לילה. אני אשמח לקבל דוגמה אחרת".
ילדה אחרת אמרה "הדשא בהחלט ירוק", ולכך הגננת הגיבה, "ובכן, זה לא בדיוק נכון. הרי אם לא משקים את הדשא הוא יכול להפוך לצהוב ואף לחום. אני אשמח לקבל דוגמה אחרת".
ילד אחר הרים את היד, וכשהגננת נתנה לו את רשות הדיבור הוא אמר, "הגננת, יכול להיות שלפלוצים יש גושים?"
הגננת הרימה גבה למשמע השאלה המוזרה הזו ואמרה, "דבר ראשון אני לא חושבת שהשאלה הזו קשורה לנושא שאנחנו לומדים. דבר שני זו שאלה שמאוד לא הולם לשאול. ודבר שלישי, אני חושבת שלא – זה רק גזים, אין בהם גושים".
הילד ענה, "אז בהחלט עשיתי קקי במכנסיים..."
מקור תמונה: DonkeyHoteyאחד משגריריה הרשמיים של רוסיה חש תסכול עמוק וייאוש רב מתפקידו, לכן הוא החליט לקחת צעד אמיץ ולקבוע פגישה עם כבוד הנשיא פוטין. בהגיעו אל הפגישה המתוכננת, התיישב השגריר מול הנשיא הנכבד ולאחר שיחת חולין קצרצרה פנה אל פוטין ובקול סמכותי ורציני אמר שהוא חשב על זה רבות והוא מעוניין להתפטר מתפקידו. הנשיא פוטין הקשיב לבקשתו, הנהן ושאל בקצרה: "למה?"
"ובכן, כבוד הנשיא, כי אני לא יכול להסתדר יותר עם הבדלי הזמנים האלו שיש בעולם!", אמר השגריר בטון רוטן ומיואש, והסביר: "אני טס לכנס בעיר אחרת, וכשאני מתקשר ממנה הביתה – כולם ישנים. לפני שבוע התעוררתי ב-4 לפנות בוקר וחשבתי שעדיין ערב. לא מזמן התקשרתי לקנצלרית גרמניה כדי לברך אותה על יום הולדתה, והיא הודתה לי אך אמרה שהוא חל אתמול! וכשברכתי את נשיא סין לכבוד השנה החדשה, הוא אמר שהקדמתי ביום. די, נמאס לי!"
הנשיא פוטין גיחך, הביט עליו ואמר: "ובכן, כל מה שאמרת לי עכשיו נשמע כמו אי נוחות מזערית שאפשר לחיות איתה!"
הוא ראה שדבריו לא מעודדים את השגריר המיואש שיושב מולו, ולכן התקרב אליו, הנמיך את קולו ולחש באוזנו: "אתה זוכר את המטוס הפולני הזה שהתרסק כשנשיא פולין עליו, לפני כמה שנים? התקשרתי בזמנו לשר החוץ הפולני כדי להביע את תנחומיי על התקרית המצערת, ותוך כדי השיחה גיליתי שהמטוס הזה אפילו עוד לא המריא!"
טלי ורן הם נשואים טריים ומאושרים שהתחתנו לפני חודש בחגיגה משפחתית צנועה ושמחה במיוחד. מרגע החתונה הם היו באופוריה כל כך גדולה, שהם עשו הכל ביחד – בישולים, קניות, ספורט והרשימה עוד ארוכה. יום אחד, החליט רן שלמרות שהוא אוהב את טלי בכל ליבו וכנראה יתגעגע אליה מאוד, הוא רוצה להיפגש בבר עם חבריו הטובים שלא ראה מאז אותה חגיגה.
חושש מתגובתה ומקווה לזכות בהבנתה, הוא ניגש לאשתו הטרייה והאהובה, ואמר לה שהוא יוצא לבלות ויחזור בהקדם. היא ענתה לו, "מתוק שלי, לאן אתה הולך?"
ענה לה רן עם חיוך, "אני הולך לבר השכונתי, יפה שלי. אני רוצה לשתות קצת בירה".
שאלה אותו טלי, "אתה רוצה בירה, אהבת חיי?" היא פתחה את המקרר והראתה שהוא מלא ב-25 סוגי בירה מ-12 מדינות.
רן הסתכל על המקרר בהלם ומבלי לדעת מה לעשות, גירד את ראשו ואמר את הדבר הראשון שעלה במוחו, "כן, מאמי שלי... אבל בבר... את יודעת, מגישים בירה בכוסות קפואו..."
לפני שהוא הספיק לסיים את המילה האחרונה, טלי קטעה אותו ואמרה "אתה רוצה כוסות קפואות, מאמי שלי?" היא פתחה את דלת המקפיא והוציאה ממנו כוס קפואה.
רן, שפתאום החוויר, אמר, "כן, נשמה שלי, אבל בבר יש להם את המנות האלו שאני אוהב. אני לא אתעכב הרבה זמן, מבטיח! בסדר?"
כמובן שגם על זה הייתה לטלי תשובה, והיא אמרה לו "אתה רוצה את המנות האהובות עליך, חיים שלי?" היא פתחה את התנור והוציאה ממנו 5 מנות שונות כמו כנפיים, כרובית וצ'יפס.
רן ניסה את מזלו שוב, ואמר "אבל נסיכה שלי, אתה מבינה? בבר... יש שם קללות, דיבור מלוכלך וכל זה..."
"אתה רוצה דיבור מלוכלך, בעלי היקר?", חייכה ואמרה טלי, "אז תשתה את הבירה המסריחה שקניתי בכוסות הארורות שהקפאתי ותאכל את המנות מטופשות שאתה כל כך אוהב, כי אתה נשוי עכשיו, ואתה לא הולך לשום מקום! ברור לך, אידיוט?!"
3 שכירי חרב: אנגלי, אירי וצרפתי, נשכרים כדי להילחם במדינה זרה – אך הם נתפסים על ידי האויב ונהפכים לשבויי מלחמה. כל אחד מהם נשפט ומקבל 12 חודשי מאסר, אך כדי להביע מעט חמלה ולעשות עימם חסד, מחליט הקצין השופט שהם יזכו להעביר את התקופה הזו עם פריט יוקרה אחד לבחירתם.
פונה השופט אל שכיר החרב האנגלי לשאול במה יבחר, והחייל עונה לו: "אני מעוניין לקבל את הג'ין הטוב ביותר שיש לאנגליה להציע!". השופט מאשר את בקשתו.
עובר השופט אל החייל האירי, שמשיב בתגובה שהוא רוצה את הוויסקי האירי הטוב ביותר בעולם. כמובן שגם הבקשה הזו מתקבלת.
כאשר השופט פונה אל שכיר החרב הצרפתי באותה שאלה, הוא עונה: "אני מבקש קופסה עם הסיגרים הצרפתיים הטובים ביותר בעולם". גם הבקשה הזו מאושרת, והשופט מורה לסוהרים לחפש ולהביא לחיילים את מבוקשם.
לבסוף שלושת השבויים נשלחים איש איש אל תאו עם הפריטים שביקשו, ושם הם מעבירים לבדם לגמרי את הזמן למשך שנה שלמה – עם ארוחות שמוגשות להם מדי יום ומועברות אליהם תחת פתח בדלת. כך חולפים להם 12 חודשים, ומגיע זמנם של השבויים להשתחרר ולחזור למולדתם.
ראשון משתחרר החייל האנגלי, שיוצא מהתא מאושר, חיוך גדול ושתוי על פניו. הוא מתהלך בזיג-זג, מניף את הידיים מעלה וקורא: "אני סוף-סוף חופשי!" רגע לאחר מכן, הוא נופל על הרצפה ומת מהרעלת אלכוהול.
אחריו משתחרר החייל האירי, שפולט אנחת רווחה ואומר בחיוך: "חופשי, אחרי הכל!" הוא מתחיל ללכת, נעצר לרגע מתנשף, ואז מיישר את גבו, מרים את הראש וממשיך לצעוד אט אט אל עבר חייו החדשים.
החייל הצרפתי הוא האחרון להשתחרר, וכשדלת התא נפתחת הוא נראה פשוט איום ונורא. הוא לוקח מספר צעדים מפוחדים קדימה עם רגליים רועדות, ואז נופל על ברכיו וזועק בייאוש לכל מי שבסביבה: "בבקשה! אני מתחנן אליכם! למישהו מכם יש במקרה מצית?!"
את התשוקה שלו לרפואה ד"ר רמי קיבל כשטייל אחרי הצבא בדרום אמריקה, שם הוא פגש שני ילדים שהוא החליט לאמץ. כשהוא ראה את רמת המחייה במקום, הוא הבין שייעודו בחיים הוא להיות רופא, וכשהוא חזר לארץ הוא נרשם ללימודי רפואה אותם הוא סיים בהצטיינות. בחלוף השנים הוא סייע בפיתוח חיסונים ליותר מ-10 מחלות ואת הכסף שהוא הרוויח בזכות עבודתו הקשה, הוא תרם לקרנות סיוע עבור המקומות השונים שבהם ביקר ברחבי העולם. כל העמיתים שלו אהבו אותו, וכל מי שאי פעם הכיר אותו אמר שמדובר באדם מדהים.
לקראת פרישתו, חבריו ערכו עבורו מסיבה גדולה כדי לחגוג את כל הדברים המדהימים שהוא עשה, ובמהלכה קרה דבר מדהים. מלאך ירד מגן עדן כדי לדבר עימו!
המלאך אמר לד"ר: "חיית חיים של נתינה, כאלו שכל אחד יכול להסתכל עליהם בהערצה ושסייעו לרבים. בזכות תרומתך הרבה, אני רוצה לתת לך את אחת מהמתנות הבאות: חיים ארוכים ובריאים, כל העושר שאתה יכול לדמיין, או חוכמה אינסופית".
ד"ר רמי התלבט לרגע בין אריכות ימים לחוכמה אינסופית, אך החליט די מהר לבחור באפשרות השנייה. המלאך נגע במצחו של הרופא ונעלם מבלי לומר מילה.
בעודם בהלם ממה שבדיוק קרה, הביטו האורחים בדממה על ד"ר רמי שישב במקומו ולא אמר דבר. לאחר כמה רגעים שאל אותו חברו הטוב ביותר "נו? איך אתה מרגיש? על מה אתה חושב?". כעבור כמה שניות של שקט מוחלט ענה הד"ר "שהייתי צריך לבקש את הכסף".
לירן הוא רווק בן 28 שמחפש כבר שנים את אהבת חייו – או לפחות מישהי שיוכל להעביר איתה את הלילה בנעימים. לשם כך הוא הולך לבדו כמעט מדי ערב לבר הסמוך לביתו, בתקווה למצוא את אותה אחת. באחד מערביו הראשונים שם קלטו פתאום עיניו בחורה חמודה שיושבת בפינה - ועם הזמן הוא הבין שבדיוק כמוהו, גם היא פוקדת את המקום הזה מדי יום בגפה.
כעבור שבוע הוא החליט לעשות מהלך, אזר אומץ וניגש אליה. הוא פנה אליה עם משפט הפתיחה הכי טוב שלו, הם ניהלו שיחה קצרה וחביבה, אך בסופה - כשלירון הציע לבחורה שפגש להמשיך את הערב יחד מחוץ לבר - תגובתה הייתה מעט מאכזבת: "תודה, אבל אני לא מעוניינת", עם חיוך נבוך. כך היה יום אחרי יום, אך לירן לא איבד תקווה – הוא היה נחוש! הוא הרגיש שיש ביניהם חיבור, אבל העניינים לא התקדמו מעבר לשיחת חולין ממוצעת.
כעבור כמה ערבים של שיחות קצרות ושטחיות, החליט לירן לשאול אותה: "תגידי, למה את לא רוצה לעלות איתי לדירה שלי?". הבחורה הרכינה את ראשה במבוכה וענתה: "זה אולי ישמע לך קצת מוזר ומיושן בהתחשב בגיל שלי ובכלל בתקופה הזאת של החיים שלנו, אבל האמת היא שאני שומרת את עצמי עד שאכיר את האחד שיהיה אהבת חיי".
בעודו המום מתשובתה המפתיעה, אמר לה לירן: "וואו! כל הכבוד לך, זה בטח ממש קשה!"
"אני יודעת, אבל האמת שזה לא ממש מפריע לי", אמרה הבחורה. "למרות שזה לגמרי מבאס את בעלי..."
אימא אחת הוזמנה לארוחת ערב אצל בנה שגר בתל אביב עם שותפה צעירה ונאה. במהלך הביקור של האם, היא החלה לחשוד שיש קשר בין הבן שלה לשותפה שלא סופר לה עליו, והסקרנות שלה התעוררה. במשך כל הארוחה היא בחנה את ההתנהגות שלהם ושאלה את עצמה את הם מסתירים ממנה משהו כי הבן שלה מתבייש או שהשותפה שלו לא אוהבת אותה. בתום הארוחה כשהאם שאלה את בנה על כך הוא פשוט אמר לה: "אימא את סתם מדמיינת, אני מבין למה את חושבת ככה, אבל אני מבטיח לך שאנחנו רק שותפים ולא יותר".
כשבוע לאחר הארוחה ניגשה השותפה אל הבן ושאלה: "תגיד, אתה זוכר את הצלוחית הכסופה היפה ששמנו עליה את כוס התה בביקור של אימא שלך? אני לא מוצאת אותה בשום מקום! יש אולי סיכוי שהיא שמה אותה בטעות בארון הלא נכון בזמן שהיא עזרה לנו לסדר?"
"אני לא חושב" אמר הבן, "אבל אני אשלח לה הודעה ליתר ביטחון". הוא לקח את הטלפון שלו וכתב לה: 'הי אימא, מאז שהיית אצלנו השותפה שלי לא מוצאת את צלוחית הכסף היפה שהגשנו לך עליה התה. אני לא אומר שזה קשור אלייך ושאולי שמת אותה במקום הלא נכון או לקחת אותה בטעות, אבל המצב הוא שהיא פשוט לא מוצאת אותה'.
זמן קצר לאחר מכן הוא קיבל הודעה בחזרה: 'בני היקר, אני לא אומרת שאתה והשותפה שלך מסתירים ממני משהו ושאתה לא מספר לי כלום על החיים שלך, אבל המצב הוא שאם השותפה שלך הייתה ישנה במיטה שלה היא הייתה מוצאת את הצלוחית הכסופה מתחת לכרית שלה.
באהבה,
אימא'
אישה אחת הלכה לחדר מיון בבית חולים גדול במרכז הארץ בעקבות בעיה שנמשכה מספר שבועות. לאחר שעות של המתנה, היא התבקשה להיכנס לבדיקה בחדר מספר 6, שם ציפה לה רופא צעיר בשם ד"ר לוין. כעבור כמה דקות של בדיקות שונות, הסתכלויות, אורות בעיניים וטפיחות על הבטן, הוא הושיב אותה ואמר לה בפנים רציניות: "תראי גברת, לפי מה שאני רואה כאן ומבין מהבדיקות שערכתי, אין לך שום בעיה – את פשוט בהריון!"
באותו רגע יצאה הגברת ההמומה מהחדר בסערה והתחילה להלך במסדרון המחלקה הנה והנה, בעודה זועפת וצועקת בזעם. ד"ר דהן, רופא מבוגר וותיק שמעולם לא שמע מהומה שכזו בבית החולים, החליט לצאת ממשרדו ולראות מה קרה. הוא ניגש אל הגברת הזועמת ושאל אותה מה בדיוק הבעיה; לאחר שהוא האזין לסיפורה, הוא הרגיע אותה וביקש ממנה להמתין כמה דקות במשרדו.
בינתיים הוא צעד במסדרון אל עבר חדרו של ד"ר לוין. הוא נכנס למשרד, סגר אחריו את הדלת ושאל את הרופא הצעיר בכעס: "מה לעזאזל עובר עליך?!". ד"ר לוין הסתכל עליו בפליאה ולא באמת הבין במה מדובר, לכן הרופא הוותיק המשיך: "נכנסת אליך למשרד אישה בת 80 עם בעיה חמורה, מספרת לך שיש לה שני ילדים גדולים ו-3 נכדים, ואתה אומר לה שהיא בהריון?!"
בזמן שהרופא הוותיק המשיך לנזוף בו, ד"ר לוין הסתכל שוב על הטופס הרפואי שלה, ואז הוא הרים את המבט, קטע אותו ואמר: "לפני שאתה ממשיך, ד"ר דהן, אני יכול לשאול אותך משהו?"
"כן, ד"ר לוין?"
"היא עדיין משהקת?"
מקור תמונה: canva.comהרב הניו יורקי ג'ונתן כהן בדיוק נכנס לנמל התעופה קנדי בדרכו לעלות על טיסה לישראל, כשפתאום פגש בטרמינל את חנהל'ה, חברת ילדות שלו מלוס אנג'לס אותה לא ראה כבר שנים ארוכות. "אוי, כמה טוב לראות אותך חנה'לה!", בירך אותה לשלום הרב, "מה שלומך בימים אלו?"
"יכול היה להיות יותר טוב", ענתה לו חנהל'ה ונימת צער עמוק בקולה: "אני ובעלי ינקי מנסים להביא ילד לעולם כבר 15 שנים ולא מצליחים".
"אוי א-ברוך, אני כל כך מצטער לשמוע", אמר בתגובה הרב, "אבל תשמחי לדעת שאני בדיוק בדרך לעלות על טיסה לישראל, שם אני נוסע לביקור בכותל המערבי הקדוש בירושלים. אני מבטיח לך שאשים שם פתק עם בקשה מיוחדת לאלוהים עבורך ועבור בעלך ינקי היקר".
"תודה רבה לך, רבי ג'ונתן", בירכה אותה חנהל'ה, "שתהיה לך דרך צלחה". אחרי עוד כמה דברי חולין קצרים שהחליפו השניים, הם נפרדו לדרכיהם.
5 שנים לאחר מכן, כשג'ונתן בדיוק אכל ארוחת ערב בדירתו בניו-יורק, הוא שמע דפיקה בדלת. הוא פתח ומצא את חנהל'ה עומדת על סף הדלת עם בטן הריונית גדולה. "אוי ג'ונתן היקר", היא התמוגגה למראה חברה הוותיק אחרי שנכנסה לדירתו, "זוכר את הפתק הזה שהבטחת שתטמון עבורי בכותל לפני כמה שנים? אז תשמח לשמוע שאני ובעלי ינקי כבר הצלחנו להביא מאז לעולם זוג תאומים מתוקים, ואז עוד שלישייה חמודה – ועכשיו אני בדיוק בהריון עם לא פחות מרביעייה!"
הרב ההמום לא יכול היה להסיר את החיוך מפניו אחרי ששמע את הבשורה של חנהל'ה, ואז פתאום היא שלפה מתיקה כרטיס טיסה לישראל עם התאריך של מחר ונתנה אותו בידיו של הרב. "חנהל'ה היקרה", אמר הרב בתדהמה, "אושרך אושרי – ממש לא הייתה צריכה להביא לי מתנת תודה עבור זה".
"מתנת תודה?", אמרה חנהל'ה ולפתע נימת הקול שלה השתנתה והפכה כעוסה: "אני רוצה שתיסע עכשיו לירושלים, תמצא את הפתק הזה ששמת בכותל ותוציא ותקרע אותו! אני לא יכולה עם הלידות האלו יותר!"
אלוף משנה אחד בצה"ל מונה למפקד של בסיס במרכז הארץ. כבר בסיבוב הראשון שלו במחנה הוא שם לב לדבר מאוד מוזר: שני חיילים, לבושים באפוד מלא וחמושים בנשק, עומדים ושומרים במשמרות על ספסל נטוש בפאתי הבסיס שאף אחד לא יושב עליו. הוא התקרב לצמד השומרים ושאל אותם לפשר מעשיהם ומי נתן להם פקודה לשמור כאן. החיילים ענו לו שהם קיבלו את הפקודה מהרס"ר של הבסיס, ושמאז שהם הגיעו לכאן הם יודעים שיש חיילים ששומרים על הספסל הזה 24 שעות ביממה.
המפקד החדש עזב את החיילים ששמרו על הספסל וניגש ישירות למשרדו של הרס"ר, פתח את הדלת וביקש להבין מיד מה בדיוק העניין ולמה דואגים כל כך להגן על הספסל הזה. "האמת היא שאין לי מושג, המפקד" ענה לו הרס"ר, "אבל זאת פקודה שקיבלתי מהרס"ר הקודם שהיה כאן כשהגעתי לפני 10 שנים, והוא קיבל אותה מהרס"ר שהיה פה לפניו, שקיבל אותה מהרס"ר שלפניו – וככה הלאה. בקיצור, כבר 35 שנים שמוצבת פה שמירה על הספסל הזה כל הזמן".
אלוף המשנה נדהם מהתשובה של הרס"ר הנוכחי ומיהר למשרד השלישות כדי למצוא האם יש רישום שמעיד מי היה רס"ר הבסיס לפני 35 שנים. הוא מצא שהאיש, שכבר מזמן היה גמלאי צה"ל, עדיין חי ומתגורר ביישוב מרוחק ומבודד בצפון הארץ. באותו רגע הוא נכנס לרכב שלו והורה לנהג להסיע אותו לביתו של אותו רס"ר לשעבר – הוא היה נחוש לפתור את התעלומה סביב הספסל השמור בבסיס.
כשהגיע אל הבית, הרס"ר לשעבר ישב על כיסא נדנדה בפתח ביתו. מפקד הבסיס קרב אליו, הציג את עצמו וסיפר לו את הסיפור כולו – ובסוף פנה אליו ושאל אותו: "אז אתה מוכן להסביר לי למה, לעזאזל, צריך לשמור על הספסל הזה?"
"תשמע, אני לא מאמין לך..." הגיב הרס"ר לשעבר בתדהמה: "אתה רוצה להגיד לי שעד עכשיו הצבע שמרחנו עליו עוד לא התייבש???"
שוטר חדש הוצב לתפקיד בעיירה קטנה וכבר ביום הראשון שבו שהוא יצא לסיור לבדו, הוא עצר רכב יוקרתי שנסע במהירות מופרזת באחד מהכבישים שמובילים אליה. "אדוני השוטר, אני יכול להסביר", אמר הנהג ברכב ברגע שהוא נעצר, אך המגויס החדש לא נתן לו הזדמנות להשלים את דבריו. "אתה נסעת במהירות מסוכנת מאוד! אני לא מוכן לשמוע ממך שום הסבר. אתה הולך ישר לתחנה, ואם תעשה לי בעיות אז אני גם אדאג שלגרר תהיה 'תאונה' עם המכונית שלך בדרך!", ענה השוטר.
הגבר המבוהל נכנס לניידת של השוטר ונכלא בתחנת המשטרה הקטנה של העיירה. "אם רק תיתן לי הזדמנות לדבר איתך רגע בהיגיון, אתה תבין שאני ממש ממש ממהר", הוא ניסה שוב לפנות אל השוטר, אך הוא סירב לכך שוב ושוב. "אם אתם רוצה, תתקשר לעורך דין, איתי אין לך מה לדבר! אתה לא תבוא לעיר שלי ותנהג איך שבא לך!", השוטר אמר לו, והשאיר אותו לבדו בתא המעצר.
לאחר כמה שעות החליט השוטר הצעיר שהוא היה קשה מדי עם העצור הראשון שלו וניגש את דלת תא המעצר שלו. "תשמע, אני יודע שהייתי קצת קשוח מדי מקודם, אבל אני פשוט לא מצליח להבין אנשים כמוך שכל כך ממהרים כל הזמן. אם יהיה לך מזל, ברגע שהמפקד שלי יחזור הוא כנראה יחליט לשחרר אותך כי הבת שלו התחתנה היום בצהריים, לכן הוא יהיה במצב רוח טוב."
"אני לא הייתי בונה על זה", אמר הגבר העצור, "כי אני אמור להתחתן איתה!"
לפני הרבה שנים, בימי ברית המועצות, פסל רוסי זקן קיבל סוף סוף אישור לעלות לישראל כדי לגור עם בנו ומשפחתו שהתגוררו בתל אביב. בזמן הבידוק הביטחוני אנשי שדה התעופה הרוסי נדהמו לגלות פסל גדול בדמות ראשו של המנהיג הידוע ולדימיר לנין בתיקו של הפסל הזקן. "מה זה הדבר הזה?" שאל איש הביטחון את הפסל. "מה זה? מה זה???!!!" ענה לו בזעם הפסל, "אל תגיד מה זה! תגיד מי זה! חוצפן חסר כבוד! זה המנהיג הגדול שלנו שבזכותו יש לנו מדינה כל כך נפלאה! זאת יצירת מופת של ברית המועצות האדירה שאני לוקח איתי כדי לזכור את נפלאות המולדת בכל העולם!"
איש הביטחון ממש לא רצה להמשיך לשמוע את הצעקות של הפסל הזקן, אז הוא פשוט חייב אותו על משקל עודף ושחרר אותו לדרכו. כשהפסל נחת בנמל התעופה בן גוריון, אנשי המכס הישראלי שמו לב לכך שיש לו משהו גדול וכבד מאוד במזוודה, עצרו אותו וגילו את הפסל של לנין. "מה זה?" שאל את הפסל איש המכס הישראלי. "מה זה? מה זה???!!!" השיב לו הפסל הנזעם, "אל תגיד מה זה! תגיד מי זה! חוצפן חסר ידע! זה לנין! זה הממזר שבגללו לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע לכאן! אני הולך לשים אותו בשירותים שלי, ממש מעל האסלה, איפה שהוא צריך להיות בגלל שהמדינה המשוגעת שלו מנעה מאיש זקן כמוני מפגש עם הבן שלו!"
גם איש המכס הישראלי ממש לא רצה להמשיך לשמוע את הצעקות של הפסל, והוא שחרר אותו לדרכו. בנו של הפסל חיכה לו בשדה, והוא אסף אותו לביתו החדש יחד עם כל משפחתו. נכדו הקטן של הפסל התנדב לעזור לו לפרוק את המזוודות שלו וכאשר הוא ראה את פסלו של לנין, הוא מיד פנה אל סבא שלו ושאל "מי זה?"
"מי זה? מי זה???" ענה שוב הפסל הזקן, אבל הפעם עם חיוך על הפנים, "אל תשאל מי זה, חמוד שלי, כי זה ממש לא חשוב. תשאל מה זה - וזה 5 ק"ג של זהב בציפוי שיש!"
יום אחד בסוף שנות ה-70' שמע הרב לוי דפיקה בדלת ביתו באמצע הצהריים. "איך אני יכול לעזור לכם חברים?" הוא אמר לשני הגברים שעמדו בפניו. השניים הסבירו לו שיש להם ויכוח שהם לא מסוגלים לפתור בעצמם, ושהם רוצים שהוא יעזור להם להגיע להחלטה. "על מה הוויכוח שלכם?" שאל הרבי, ואז הגבר הראשון התפרץ בזעם וקרא: "שחור זה צבע!"
"לא זה לא!" ענה לו הגבר השני.
"בטח ששחור זה צבע!" צעק בתשובה הגבר הראשון.
"רבי, תגיד לנו אתה" פנה הגבר השני לרב לוי, "האם שחור זה צבע?".
הרב המבולבל חשב לרגע ואז ענה: "ובכן כן..."
"הנה אתה רואה!" פנה הגבר הראשון לשני, "אמרתי לך - שחור זה צבע! וגם לבן!"
"לבן זה לא צבע!" צעק הגבר השני.
"רבי?" שאל הגבר הראשון.
"ובכן כן, גם לבן הוא צבע" השיב הרב לוי.
"אתה רואה צחי?!" פנה שוב הגבר הראשון לחברו, "מכרתי לך טלוויזיה צבעונית!"
נעמה מאוד אהבה את אדם, בעלה, אך תמיד פקפקה באהבה שלו אליה. היא ידעה שהוא אוהב אותה, אך תהתה לעצמה עד כמה, והיה חשוב לה לדעת שתמיד יעדיף לבחור בה על פני כל אדם אחר – כולל אימא שלו. לכן היא ניגשה אליו יום אחד ושאלה אותו שאלה פשוטה, "אם אני ואימא שלך היינו טובעות בים ויכולת להציל רק אחת מאיתנו, את מי היית מציל?"
אדם לא ידע איך לענות על השאלה הזו ואמר, "זו שאלה מאוד קשה. אני צריך קצת זמן לחשוב עליה."
הוא הלך להתייעץ עם אימא שלו וסיפר לה שהוא אוהב את שתיהן, אך מציקה לו המחשבה – מה באמת היה עושה אם שתיהן היו טובעות? אימו אמרה לו שלא יטריח את עצמו בדאגות מיותרות, מכיוון שהיא יודעת לשחות, ולכן אין כאן שום בעיה. כבר באותו יום אדם חזר לנעמה ואמר לה בהתרגשות, "יש לי תשובה בשבילך!"
נעמה הייתה מסוקרנת מאוד לשמוע מה יש לאדם לומר. "אני אפילו לא אהיה חייב להיכנס למים, כי אימא שלי יודעת לשחות! היא תציל אותך!"
זו לא התשובה שנעמה רצתה לשמוע, ולכן היא הבהירה, "לא, אתה חייב לקפוץ למים – אתה תציל אותי?"
אדם ענה, "לא, את בטוח תטבעי. כי אני לא יודע לשחות ואימא שלי בטוח תבחר להציל אותי."
מקור תמונה: canva.comעוזי נכנס לפאב השכונתי שבו היה נוהג לשבת מדי יום, אך הפעם הוא קצת הקדים, והגיע לשם מעט לפני השעה 8 בערב. המקום היה ריק, אבל הוא שם לב לכך שאיזו בחורה בלונדינית אחת יושבת על הבר לבדה וניגש להתחיל איתה; בטלוויזיה שהייתה תלויה מעל הבר בדיוק התחילו החדשות של 8. הסיפור המרכזי היה על אדם שעמד על קצה של בניין גבוה ואיים לקפוץ ממנו.
עוזי והבלונדינית, שבדיוק היו באמצע השיחה שלהם, שמו לב למתרחש בחדשות. הבלונדינית פנתה לעוזי ואמרה לו: "תגיד, אתה חושב שהוא הולך לקפוץ?"
"יודעת מה?", ענה לה עוזי "אני מתערב איתך שכן!". "אוקיי" ענתה לו הבלונדינית בביטחון, "אז אני מתערבת איתך שלא!". עוזי הוציא מהכיס שטר של 200 שקל, הניח אותו על הבר ואמר: "יופי, אז התערבנו!". איך שהבלונדינית באה להוציא גם היא שטר של 200 ולהניח אותו על הבר, הבחור בחדשות קפץ מקצה הבניין.
הבלונדינית נראתה מאוכזבת ומתוסכלת במיוחד מהפסדה, אבל אמרה לעוזי: "אין מה לעשות, התערבות זו התערבות הנה ה-200 שלך" והגישה לו את השטר.
עוזי אמר לבלונדינית: "תשמעי, אני חייב להגיד לך שאני לא יכול לקחת ממך את הכסף". "למה בדיוק?" היא שאלה; "כי למען האמת" התוודה עוזי, "ראיתי את הסיפור הזה מוקדם יותר בחדשות של 4, וידעתי שבסוף הוא קפץ".
"אה, מזה אתה עושה עניין?", אמרה לו הבלונדינית בהפתעה, "גם אני ראיתי את זה בחדשות של 4, אבל בחיי שלא חשבתי שהוא הולך לעשות את זה עוד פעם..."
מקור תמונה: canva.comמיליונר אחד ואשתו היו נשואים כמה שנים טובות. הם תמיד הסתדרו ביניהם, אבל לאחרונה הכסף התחיל לאזול והמיליונר נכנס ללחץ. יום אחד הוא נכנס הביתה והחל להגיד לאשתו בכעס: "עברתי היום על החשבונות שלנו וזה פשוט חוצה כל גבול. הם מנופחים בלי פרופורציה בכלל, אי אפשר להמשיך ככה! על מה את מבזבזת כל כך הרבה? מהיום והלאה דברים צריכים להשתנות בבית הזה!"
אמרה לו אשתו: "כן, אז מה בדיוק אתה רוצה לעשות? מה הולך להשתנות?"
"בתור התחלה" ענה המיליונר, "אני אומר שאם תתחילי ללמוד לבשל - אז אולי נוכל להיפטר מהשף הפרטי. אם תתחלי לנקות בעצמך - אז יהיה אפשר להפסיק להביא את עוזרת הבית. אם תתחילי להשקיע בכישורי הלימוד שלך - אפשר יהיה להיפרד מהמורה הפרטי של הילד. ואם תביני סוף סוף מה זה להיות אימא כמו שצריך, אז נוכל לשלוח לבית שלה את האומנת של הקטנטנים. הבנת למה אני מתכוון?" שאל המיליונר לבסוף.
"כן, ברור" אמרה לו האישה, "אני מוכנה לעשות את כל זה, אבל אחרי שאני אסיים נצטרך ללמד אותך איך לספק אישה במיטה, ככה נוכל גם להיפטר מהגנן..."
יוסי הרגיש שהמצב בינו לבין אשתו לא משהו כבר הרבה זמן, לכן יום אחד הוא החליט לאזור אומץ ולקבוע תור לטיפול זוגי. כשהגיע המועד המיוחל, הוא נכנס לחדרה של המטפלת – לבדו. היא הביטה עליו מעט מבולבלת ואמרה, "זה מעט מוזר שהגעת לבד, הטיפול בדרך כלל יעיל יותר כששני בני הזוג מגיעים לשיחה ואני בדרך כלל מתחילה במשחק תפקידים קצר. אם אתה כבר כאן לבד, אני מניחה שנצטרך להעמיד פנים שאשתך כאן. לצורך העניין, אני אגלם אותה ואתה תדבר בדיוק כמו שאתה מדבר איתה".
יוסי הזדקף ונע בחוסר נוחות, ונראה שהוא מעט מתוח ולחוץ...
"מותק, מה אנחנו עושים כאן? אתה לא מאושר במערכת היחסים שלנו?", שאלה המטפלת בקול קצת גבוה.
"הכל בסדר, אני לא מתלונן", הוא השיב.
"האם זה קשור לאופן שבו אני מדברת אליך?", היא שאלה.
"גם על זה אני לא מתלונן", הוא השיב.
"ובכן, האם אני לא מספקת אותך במיטה?"
"לא, אני ממש ממש לא מתלונן על זה", השיב יוסי במהירות.
המטפלת ראתה שמשחק התפקידים לא הולך לשום מקום, לכן היא יצאה מהדמות ואמרה בתסכול שהיא לא חושבת שהטיפול יצליח בלי הנוכחות של יוסי ובת זוגו. "אני רואה שמאוד קשה לך להיפתח בפני כשאני מעמידה פנים שאני אשתך, אז למה אתה לא מביא אותה איתך?"
"כי זה לא יעבוד, רק אני ואת צריכים להיות בטיפול הזה ובלי משחקי תפקידים", הוא השיב.
"למה אתה חושב כך?"
"כי כשאני מדבר עם אשתי אני לא יכול להתלונן על כלום!"
בני הוא איש עסקים שלא מסוגל לפתוח את הבוקר בלי קפה בוץ טרי ואיכותי. הוא שותה את המשקה הזה כל חייו, ולכן הוא יודע לזהות האם הוא איכותי ומתי הוא הוכן. יום אחד היה לו בוקר מעט יותר פנוי בעבודה, לכן הוא החליט לשתות בבית קפה שנפתח לא מזמן בסמוך למשרד שלו. הוא נכנס למקום, בחן אותו בקצרה, התיישב ליד אחד השולחנות הפנויים והרים את ידו כדי לקרוא למלצרית.
כשהיא ניגשה אליו, הוא ביקש להזמין את קפה הבוץ הטרי ביותר שיש להם, בדגש על "טרי", והוסיף "לא הקפה הבוצי הזה שבטח הכנתם מהשאריות של אתמול". לאחר שהיא הבהירה לו שהם מכינים קנקני קפה כמה פעמים ביום ולכן הקפה שלהם טרי תמיד, הוא השיב לה, "אני אאמין רק אחרי שאטעם אותו בעצמי. את מבינה? הייתי קרבי בצבא, ומהרגע הראשון שלי בשטח עד היום אני כל בוקר שותה קפה בוץ – גם אם אני מכין אותו לעצמי, גם אם מישהו מסביבי מכין לי, וגם אם זה בבתי קפה שונים ברחבי העולם. בגלל זה אני יודע לזהות מתי בדיוק הכינו אותו ועד כמה הוא איכותי. הסיכוי שיש אצלכם קפה ברמה גבוהה הוא די קלוש, אז לפחות תכינו אחד חדש רק בשבילי, במקום להגיש לי את זה שהוכן לפני שעתיים ומחכה בקנקן".
המלצרית אמרה לבני שהיא מבינה, שאלה אם הוא רוצה להזמין דבר נוסף, ולאחר שהיא נענתה בשלילה – היא הלכה למטבח. כעבור כמה דקות היא שבה עם ספל קפה מהביל. בני טעם את הקפה, ותוך רגע עשה פרצוף נגעל. "בדיוק כמו שחשבתי, זה לא טרי. נו באמת, תכיני לי אחד טרי כמו שביקשתי!" הוא נזף בה ושלח אותה בחזרה למטבח.
הפעם לקח לה יותר זמן לשוב לבני – לפחות חצי שעה. כשהיא חזרה, היא החזיקה ספל קפה מעלה אדים. היא הגישה לו את הספל, ורגע לאחר שהוא לגם מהמשקה – הוא ירק אותו בגועל. הוא הסתכל עליה וצעק "זה אפילו יותר גרוע! יש לקפה הזה ממש טעם של בוץ!". המלצרית הסתכלה עליו, מעט מופתעת, ואמרה לו "אבל אדוני, זה בדיוק מה שביקשת, קפה בוץ טרי - אז שמנו לך בוץ טרי!"
עבור לבא-במייל
