חיילים

שלושה חיילים איראניים נעצרו על ידי המשטרה הצבאית בארצם בעוון ריגול לטובת ישראל, ונידונו לעונש מוות בהוצאה להורג על ידי כיתת יורים. בערב שלפני יום ביצוע גזר הדין, ישבו יחדיו בתאם שלושת החיילים המודאגים שנידונו למוות וניסו לחשוב על תכנית שתעזור להם להימלט מהעונש הצפוי. לאחר שעות רבות של התלבטויות, הציע אחד החיילים שכל אחד מהם, קצת לפני ההוצאה להורג, יתריע בקול רם על התרחשות מצב חירום, וכך יצליח להסיח את דעת החיילים ולהימלט. בבוקר ההוצאה להורג הגיעו שלושת החיילים המפוחדים לחצר בה ניצבה כיתת היורים. החייל הראשון הובא בצעדים מהוססים לכיוון הקיר וצווה להרים את ידיו באוויר. כששמע את מפקד הכיתה סופר לאחור: "3... 2... 1...", צעק לפתע בקול "טורנדו!!!", כיתת היורים המבוהלת רצה כדי לתפוס מכסה, והחייל ניצל את ההזדמנות כדי לרוץ ולברוח מהחצר. לאחר מכן, כשכיתת היורים שבה למקומה, הובא החייל השני לכיוון הקיר והרים את ידיו בפקודה. כששמע את ספירת המפקד: "3... 2... 1..." צעק מיד "רעידת אדמה!!!", כיתת היורים שוב התפזרה במהירות, והוא ניצל את ההזדמנות כדי להימלט גם כן. שוב חזרה כיתת היורים למקומה, ואחרון הובא אל הקיר החייל השלישי, כשכולו רועד ומפוחד. הוא הרים את ידיו, וניסה לחשוב מה כדאי לו לצעוק כדי לגרום לחיילים שמולו לברוח בפעם השלישית. כששמע את ספירת המפקד: "3... 2... 1..." היסס לרגע.. ואז צעק: "אש!!!"

אדוארד הוא סוכן ביטוח שנשלח ללשכת הגיוס של צבא ארצות הברית על מנת להסביר לחיילים הטריים על זכויותיהם הממשלתיות, ובמיוחד על ביטוח החיים שביכולתם לרכוש. בתוך זמן קצר סמל ג'ורג', שהיה ממונה על אולם ההרצאות, שם לב שכל חייל שנכנס להרצאה של אדוארד מיד חותם על ביטוח חיים! הצלחה כזו של 100% היא דבר שלא קרה מעולם עם אף סוכן ביטוח אחר שהגיע להרצות לחיילים בלשכת הגיוס, ועל כן נראה היה לו שמשהו חשוד בהרצאה של אדוארד. במקום לשאול את אדוארד בנוגע לאחוז הצלחתו הגבוה, סמל ג'ורג' החליט להיכנס לאחת ההרצאות שלו כדי לשמוע את נאום המכירות שהוא עושה. "אם יש לכם ביטוח חיים הממשלה מתחייבת לשלם 200,000 דולר למשפחה שלכם במקרה שבו תיהרגו בשדה הקרב", הוא שמע את אדוארד אומר. "מנגד, אם תצאו לקרב ותיהרגו ללא ביטוח חיים, משפחתכם תקבל אך ורק 6,000 דולר מהממשלה". עד לרגע זה סמל ג'ורג' לא שמע שום מידע חדש שעוד לא הכיר מסוכני ביטוח אחרים שהגיעו ללשכת הגיוס, עד אשר סיכם אדוארד: "את מי אתם חושבים שהממשלה תחליט לשלוח לשדה הקרב קודם?"

ארבעה חיילי או"ם; מקסיקני, בריטי, אמריקאי וצרפתי הוצבו לשמור על בסיס מבודד הכולל שני חדרי שינה ומאגר נשק. כשהגיע הלילה הראשון הוחלט כי הבריטי יישן יחד עם המקסיקני בחדר אחד, והצרפתי והאמריקאי ישנו יחד בחדר השני. למחרת בבוקר הבריטי ניגש לאמריקאי והצרפתי כשעיניו אדומות ונפוחות, שיערו סתור והוא בקושי מצליח לעמוד על רגליו, ואמר: "חברים, אני לא מסוגל להחזיק מעמד עם הדבר הזה! המקסיקני נחר כמו 8 מסורים חשמליים! כל הלילה לא הצלחתי לעצום את העיניים ורק ישבתי במיטה ובהיתי בו. אחד מכם מוכרח להתחלף איתי בחדרים!" "אני בטוח שאתה סתם מגזים", השיב האמריקאי, "אני אתחלף איתך ואתה תראה שמחר בבוקר אני אהיה ערני וכשיר כמו תמיד". למחרת בבוקר החייל האמריקאי ניגש לבריטי ולצרפתי עם עיניים אדומות ונפוחות ושיער סתור, כשהוא בקושי מצליח לעמוד על רגליו. "ובכן, הצלחת להירדם?" שאלו. "מה זה הדבר הזה?" אמר האמריקאי, "המקסיקני הזה נוחר כמו 10 חמורים! כל הלילה לא עצמתי עין ורק ישבתי במיטה והסתכלתי עליו. אני לא מסוגל לישון איתו שוב, אחד מכם חייב להתחלף איתי בחדרים!". "אתם סתם מתבכיינים", אמר הצרפתי, "אני אתחלף איתך ואשן שם בעצמי. אתם תראו שארדם תוך רגע ושזה לא כל כך נורא כמו שאתם מתארים". למחרת בבוקר הצרפתי, האמריקאי והבריטי נפגשו, ושני האחרונים לא האמינו למראה עיניהם; הצרפתי נראה ערני מתמיד, עם עיניים בוהקות ושיער מסודר. "איך הצלחת לישון עם הנחירות שלו?" שאלו האמריקאי והבריטי במבט המום. "בלי שום בעיה", השיב הצרפתי, "לפני שהלכתי לישון טפחתי למקסיקני על הישבן, נישקתי אותו בלחי ואיחלתי לו לילה טוב. כל הלילה הוא פשוט ישב על המיטה שלו והסתכל עלי".

גנרל ותיק ומעוטר אחד, שהיה ידוע כקשוח במיוחד, נהג לאסוף את חייליו השכם בבוקר למסדר. החיילים, שחששו מאוד מהגנרל, לא העזו לאחר והתייצבו מדי בוקר בטורים אחידים ומסודרים למופת. כך היה, עד שיום אחד הבחין הגנרל בחייל חדש בבסיס, שבמקום להתייצב בדום מתוח במסדר היומי, פשוט התהלך ברחבי המחנה והתכופף להרים מהרצפה כל פיסת נייר שנקרתה בדרכו, להביט בה ולומר "זה לא זה, זה לא זה..." תוך שהוא פולט אנחת אכזבה מרה. הגנרל לא הבין לפשר הדבר, אך העניין חזר על עצמו מדי יום ביומו; החיילים היו עומדים כולם למסדר, והחייל הסורר המשיך להסתובב מצד לצד כאחוז דיבוק, כשהוא מרים ניירות מהרצפה ואומר באכזבה "זה לא זה, זה לא זה..." כך נמשכו הדברים זמן מה, עד שיום אחד לגנרל הבכיר נמאס והוא החליט שהגיע הזמן לעשות מעשה. הוא זימן את הפסיכיאטר היחידתי וביקש ממנו לערוך סדרת בדיקות לחייל התמהוני. "אני רוצה שתערוך בדיקה מקיפה! אני פשוט מוכרח לדעת מה הבעיה של החייל הזה!" הפסיכיאטר לא היסס וערך לחייל את כל המבדקים וההערכות הדרושים, עד שלבסוף קבע כי הוא אינו כשיר לשירות והחליט לשחררו מהיחידה לאלתר. הגנרל, שכבר לא יכול היה לכבוש את סקרנותו, זימן שוב את הפסיכיאטר ודרש לדעת מה העלו תוצאות הבדיקות; "אז מה הייתה הבעיה של המשוגע הזה שהיה מרים ניירות ואומר 'זה לא זה?'", שאל המפקד הבכיר את הדוקטור. "אני לא יודע בוודאות" ענה הפסיכיאטר, "אבל ברגע שמסרתי לו את מסמך השחרור, הוא צרח באושר 'הנה זה! הנה זה!'"

3 שכירי חרב: אנגלי, אירי וצרפתי, נשכרים כדי להילחם במדינה זרה – אך הם נתפסים על ידי האויב ונהפכים לשבויי מלחמה. כל אחד מהם נשפט ומקבל 12 חודשי מאסר, אך כדי להביע מעט חמלה ולעשות עימם חסד, מחליט הקצין השופט שהם יזכו להעביר את התקופה הזו עם פריט יוקרה אחד לבחירתם. פונה השופט אל שכיר החרב האנגלי לשאול במה יבחר, והחייל עונה לו: "אני מעוניין לקבל את הג'ין הטוב ביותר שיש לאנגליה להציע!". השופט מאשר את בקשתו. עובר השופט אל החייל האירי, שמשיב בתגובה שהוא רוצה את הוויסקי האירי הטוב ביותר בעולם. כמובן שגם הבקשה הזו מתקבלת. כאשר השופט פונה אל שכיר החרב הצרפתי באותה שאלה, הוא עונה: "אני מבקש קופסה עם הסיגרים הצרפתיים הטובים ביותר בעולם". גם הבקשה הזו מאושרת, והשופט מורה לסוהרים לחפש ולהביא לחיילים את מבוקשם. לבסוף שלושת השבויים נשלחים איש איש אל תאו עם הפריטים שביקשו, ושם הם מעבירים לבדם לגמרי את הזמן למשך שנה שלמה – עם ארוחות שמוגשות להם מדי יום ומועברות אליהם תחת פתח בדלת. כך חולפים להם 12 חודשים, ומגיע זמנם של השבויים להשתחרר ולחזור למולדתם. ראשון משתחרר החייל האנגלי, שיוצא מהתא מאושר, חיוך גדול ושתוי על פניו. הוא מתהלך בזיג-זג, מניף את הידיים מעלה וקורא: "אני סוף-סוף חופשי!" רגע לאחר מכן, הוא נופל על הרצפה ומת מהרעלת אלכוהול. אחריו משתחרר החייל האירי, שפולט אנחת רווחה ואומר בחיוך: "חופשי, אחרי הכל!" הוא מתחיל ללכת, נעצר לרגע מתנשף, ואז מיישר את גבו, מרים את הראש וממשיך לצעוד אט אט אל עבר חייו החדשים. החייל הצרפתי הוא האחרון להשתחרר, וכשדלת התא נפתחת הוא נראה פשוט איום ונורא. הוא לוקח מספר צעדים מפוחדים קדימה עם רגליים רועדות, ואז נופל על ברכיו וזועק בייאוש לכל מי שבסביבה: "בבקשה! אני מתחנן אליכם! למישהו מכם יש במקרה מצית?!"

החיילות שבצה"ל לא דוברים באותה שפה, וזה לפעמים גורם לבעיות. לדוגמה, קחו את המשפט "אבטחו את המבנה"... חיל הרגלים יציב עמדות שמירה סביב המבנה. חיל ההנדסה יחפור תעלות ויציב מוקשים סביב המבנה. חיל התותחנים יציב ארטילריה על גג המבנה, וסביבו יקים מערכת כיפת ברזל. חיל האוויר לעומת זאת ישכיר את המבנה ל-5 שנים עם אפשרות בחוזה לרכישתו.

3 קבוצות של חיילים, האחת אמריקאית, השנייה רוסית והשלישית גיאורגית, התקבצו ביחד לתחרות ציד, שהמנצחת בה תהיה הקבוצה שתצליח לתפוס ארנב ביער ולהביא אותו החוצה. הקבוצה האמריקאית הביאה איתה צוות של מומחים, פסיכולוגים ויועצים צבאיים, ואז נכנסה ליער. הם מצאו ארנב, עשו איתו משא ומתן במשך שעתיים ובסוף שיכנעו אותו לצאת איתם החוצה. הקבוצה הרוסית הביאה איתה טנקים והליקופטרים, נכנסה ליער והתחילה להפציץ לכל עבר. אחרי שעה הם יצאו החוצה עם ארנב מת בידיהם. הקבוצה הגיאורגית נכנסה ליער, ובאותו רגע כולם התחילו לשמוע המולה, חבטות ומכות מגיעות מבעד לעצים. 10 דקות אחרי זה החיילים הגיאורגים יוצאים כשבידם דוב וטופס חתום שבו הדוב מודה שהוא בעצם ארנב בתחפושת.

שני חיילים איראניים יוצאים לפטרול סביב הבסיס שלהם ולפתע מוצאים 2 טילים אמריקאיים שנחתו באזור. אחד החיילים אומר לחברו: "תראה מחמוד, בטח שני אלו נפלו כאן בטעות ולא התפוצצו. בוא תן לי יד, נרים אותם וניקח לבסיס - המפקד בטוח ייתן לנו פרס!" "אבל חוסיין, מה יקרה אם אחד הטילים יתפוצץ לנו בדרך?" שאל החייל השני. "אל תדאג", ענה לו החייל הראשון, "אם זה יקרה נגיד למפקד שמצאנו רק טיל אחד!"

באמצע תרגיל חטיבתי גדול, אחד המפקדים החליט לקחת לצד את 25 הפקודים שלו ואמר: "יש לי עבודה קלה מאוד לחייל הכי עצלן שיש פה בצוות. אז מי שרואה את עצמו הכי עצלן מכולם שירים את היד." החיילים שלחו מבטים תמוהים אחד לשני ו-24 מהם הרימו את היד במהירות. המפקד הסתכל על כל החיילים ואז ניגש לעמוד מול החייל שידו נשארה למטה. "למה לא הרמת את היד שלך?" שאל אותו. החייל ענה לו: "האמת המפקד, אפילו את היד לא היה לי כוח להרים..."

בבסיס אחד במרכז הארץ היה קצין בכיר שתמיד היה נראה מודאג ומוטרד. בוקר אחד הוא הגיע למשרד שלו כשעל פניו חיוך רחב, תוך כדי שהוא שורק ומפזם להנאתו. הקצינים האחרים שעבדו איתו לא יכלו להתעלם מהשינוי הגדול שחל אצלו... "מה שלומך אחי? נראה שאתה במצב רוח טוב מאוד היום" אמר אחד מהם. ענה הקצין: "כן, אני משלם לאחד מהחיילים והוא מטפל בכל הבעיות שלי ביום-יום". "וואו באמת? וכמה אתה משלם לו על זה?" הסתקרן. "2,000 שקל בשבוע" ענה הקצין. - "מה?! איך אתה יכול להרשות לעצמך להוציא כל כך הרבה כסף על זה?" - "אני לא יכול להרשות לעצמי, אבל זאת בעיה שלו..."