בדיחות בנושא אלמנה

גופתו של גבר אחד הובאה לבית הקברות לבושה בחליפה שחורה יוקרתית, והאלמנה של הגבר לא הפסיקה לבכות. הקברן ניגש אל האישה כדי לנחם אותה וניסה להסביר לה שצריך לקבל את המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים. "לא רק שהוא נפטר, הוא גם תמיד אמר לי שהוא לא רוצה להיקבר בחליפה שחורה אלא במשהו קצת יותר שמח כדי שאנשים לא יהיה עצובים מדי בלוויה שלו," הסבירה האישה המתייפחת. הקברן הבטיח לאישה שהכול יהיה בסדר, ואכן ברגע שהגיע הזמן לטקס של בעלה, האלמנה הטרייה עברה ליד הארון שלו וראתה שהוא לבוש בחליפה כחולה והוא נראה רגוע ומלא שלווה. האישה הנרגשת פנתה אל הקברן ואמרה לו: "אתה לא מבין עד כמה זה חשוב לי מה שעשית, כמה כסף אני חייבת לכם על השירות הזה?" "זה בחינם," הוא ענה לה, "באמת שזה לא היה הרבה עבודה". "אל תהיה צנוע," השיבה האישה "אני בטוחה שזה לא היה קל למצוא את החליפה היפה הזאת ושהיא גם עלתה לא מעט". "אם לומר לך את האמת גברת," ענה הקברן, "לא קניתי את החליפה. זמן קצר לפני שבעלך הגיע לכאן, הגיע גבר אחר עם בערך אותו מבנה גוף שלבש את החליפה הזאת". האישה הייתה קצת מזועזעת מהגילוי, אך המשיכה להתעקש: "ועדיין, להוריד לבעלי את החליפה, להחליף עם החליפה השנייה בצורה יפה כל כך ושהגוף שלו יישאר כל כך טבעי ושלו. זה בטוח הרבה עבודה ומגיע לך פיצוי". "זה באמת נשמע כמו הרבה עבודה" אמר הקברן, "אבל כל מה שעשיתי היה להחליף את הראשים..."

לקראת יום הולדתה ה-90, אלמנה עשירה החליטה שהגיע הזמן להתחיל להתכונן ליום מותה ולהסדיר בעצמה את כל ענייני הקבורה שלה כל עוד היא יכולה לעשות זאת. לשם כך היא פנתה אל עורך הדין שלה עם שלוש בקשות מפורטות: "אני רוצה שליד הקבר שלי ישתלו ורדים בכל צבעי הקשת ושגנן יבוא להשקות אותם ולטפח אותם באופן קבוע בכל שבוע". "אין שום בעיה" אמר עורך הדין, "אבל אפשר לשאול למה?" "אלו הפרחים שאני הכי אוהבת ואני רוצה שיהיה לי נעים בעולם הבא ושתמיד תהיה מסביבי פריחה צבעונית". השיבה האישה. "הבקשה השנייה שלי היא שיקברו לידי את הכלב האהוב שלי, ויבנו לכבודו מצבה ענקית שעליה תהיה תמונה של שנינו ביחד". "זאת בקשה קצת מאתגרת", אמר עורך הדין, "אפשר לשאול למה זה כל כך חשוב לך?" "הכלב שלי תמיד היה לצדי בשנים האחרונות ואני רוצה שהוא ימשיך לארח לי חברה ולעודד אותי גם בעולם הבא", ענתה האלמנה. "ודבר אחרון, אני רוצה שליד הקבר שלי יתקינו טלוויזיה ענקית עם חיבור לחשמל ולכל ערוצי הספורט, הסדרות והסרטים שיש, מערכת ישיבה מפנקת עם מכשירים לעיסוי הגב ומקרר ענק שתמיד יהיה מלא באוכל". "תני לי לנחש" אמר עורך הדין, "זה כדי שיהיה לך איך להעביר את הזמן בעולם הבא...". "ברור שלא!" הגיבה האישה בהפתעה, "מה אני כבר אוכל לעשות עם כל הדברים האלו כשאני אמות? זה כדי שהנכדים שלי יבואו לבקר אותי!"

איש אחד יצא לרחוב ותפס מונית שבדיוק עברה בדרך. כשנכנס למונית הנהג קיבל את פניו בשמחה "תזמון מושלם! בדיוק כמו של חיים!" "מי?" שאל הנוסע. "חיים" ענה הנהג "חיים פלדמן. הוא כזה מן בחור שתמיד קרו לו הדברים הנכונים בזמן הנכון. העובדה שעברתי לידך בדיוק כשהיית צריך מונית, זה מסוג הדברים שתמיד קרו לחיים פלדמן" הנוסע לא התרשם מהסיפור על האיש עם המזל התמידי ואמר לנהג: "לכל אחד יש עננה מעליו". "לא לחיים פלדמן!" השיב הנהג והיה נחוש לשכנע אותו שחיים יש רק אחד. "חיים היה אתלט נהדר. הוא יכול היה לשחק גולף עם המקצוענים ולנצח בתחרויות שחייה בלי בעיה. היה לו קול כמו של זמר, הוא רקד כמו כוכב ברודווי, והיית צריך לשמוע אותו מנגן בפסנתר - פשוט יצירת מופת!" "טוב, אולי הוא באמת משהו מיוחד" ענה הנוסע. "יש עוד!" המשיך הנהג "היה לו זיכרון כמו של מחשב. הוא זכר את ימי ההולדת של כולם. הוא ידע הכול על יין ועל צמחים והוא גם ידע לתקן הכול. לא כמוני שאני מתקן מדף אחד ואז כל הארון מתפרק. חיים פלדמן תמיד עשה הכול נכון" "וואו!" הנוסע כבר התרשם. "הוא ידע את הדרך המהירה להגיע לכל מקום, לא כמוני שתמיד נתקע בפקקים. הוא אף פעם לא עשה טעות ותמיד פירגן ופינק את האישה שלו. הוא מעולם לא ענה לה, גם כשצעקה עליו או עשתה טעות. אני נשבע לך, הוא הגבר המושלם! אף אחד אף פעם לא יוכל להשתוות לחיים פלדמן!" "הוא באמת נשמע כמו בחור מדהים, איך הכרת אותו?" התעניין הנוסע. "ובכן" ענה "מעולם לא פגשתי את חיים. הוא מת. אני התחתנתי עם האלמנה שלו!"

חוואי עשיר נפטר והשאיר את החווה המשגשגת שלו לאלמנתו הצעירה והנאה. האלמנה הייתה נחושה בדעתה להמשיך ולהחזיק בחווה שהוריש לה בעלה, אך לצערה לא הבינה כלום בעבודות החווה ולכן החליטה לשכור מנהל עבודה. היא פרסמה הודעה ו 2 גברים נענו לה, אחד היה שיכור ואחד נמשך לגברים ולא לנשים. היא החליטה שתהיה בטוחה יותר עם הגאה ולא עם השיכור, ושכרה אותו. הבחור היה בעל מקצוע טוב וחרוץ, השקיע שעות עבודה רבות, לא חסך מאמצים, ואכן החווה שגשגה ופרחה. האלמנה הייתה שבעת רצון, ולכן אחרי כמה חודשים של עבודה קשה הציעה למנהל העבודה שייקח לו ערב חופשי ויצא לעיר לחגוג. הוא נענה ברצון ויצא לבלות ערב בעיר. כשחזר לחווה בשתיים לפנות בוקר, מצא אותה ממתינה לשובו ליד האח, ובידה כוס יין. "בוא הנה", פקדה עליו. הוא ניגש ונעמד מולה בצייתנות. "חלוץ את המגפיים שלי", אמרה האלמנה. הוא ציית מיד, חלץ את המגפיים והניח אותם ליד הדלת. "וכעת, פשוט את החצאית שלי", המשיכה. הוא נחפז לציית, התיר את חצאיתה ופשט אותה. "עכשיו תפשוט גם את חולצתי", המשיכה האלמנה הצעירה והמושכת לפקוד על מנהל העבודה שלה שפרם בזהירות את כפתורי חולצת המשי שלה ופשט גם אותה. "ועכשיו תוריד את החזייה שלי", המשיכה הגברת ללא היסוס. הוא התיר בזהירות את קרסי החזייה שלה, הוריד אותה, והניח אותה לצד שאר הבגדים. "כעת הורד את הגרביונים שלי״, המשיכה לפקד עליו. הגבר התיישב בצייתנות על השטיח לרגליה ועשה כדבריה. ״כעת התחתונים שלי״, אמרה והביטה ישר בעיניו. הוא פשט מיד גם את תחתוניה. לא נותרו בגדים לפשוט, הכל היה מסודר בערימה נאה על הכיסא לצידה. ״ועכשיו״, אמרה האלמנה וקמה ממקומה, מניחה את כוס היין הריקה לצד האח, ״אם עוד פעם אחת תלבש את הבגדים שלי כשאתה יוצא לבלות בעיר, אתה מפוטר!״

דן ומשה יצאו לטיול שטח בצפון כדי לנוח קצת מהנשים והילדים שלהם, ובדרכם חזרה לביתם באמצע הלילה הם נתקעו בלי דלק על כביש לצד כפר קטן. מיואשים ואובדי עצות, השניים החלו ללכת ברגל אל עבר בית בכפר הסמוך שבו הם ראו שעדיין דולקים האורות, כדי לבקש עזרה ממי שגר בו. כשהשניים הגיעו לבית ודפקו על הדלת הם גילו שהדיירת היחידה היא אישה נאה מאוד. הם הסבירו לה את מצבם והיא מאוד רצתה לעזור להם, אבל הייתה בעיה... "תחנת הדלק הקרובה תיפתח רק בבוקר ובשעה כזאת אין לי איך לעזור לכם", אמרה האישה, "אני מבינה שאין לכם דרך לחזור הביתה או איפה לישון, אז אני אשמח לעזור לכם. אתם רק צריכים להבין שאני התאלמנתי לאחרונה ולכן אני לא רוצה שהשכנים שלי יראו מחר בבוקר שני גברים זרים שיוצאים מביתי. יש לי מזרנים במחסן ואני מקווה שלא תהיה לכם בעיה לישון שם". דן ומשה הסכימו בשמחה והלכו לישון במחסן של האלמנה הנאה. למחרת בבוקר הם קמו עם אור ראשון, הלכו להביא דלק לרכבם התקוע ונסעו בחזרה לביתם. כעבור הרבה שנים, דן קיבל לפתע מכתב מעורך דין לא מוכר שבו היו כתובים דברים מאוד מוזרים ולא צפויים. לאחר שהוא קרא את המכתב שוב ושוב הוא לבסוף הבין שעורך הדין מייצג את האלמנה שבמחסנה הוא וחברו ישנו לפני כמה שנים, בסיום הטיול שלהם. באותו היום הוא קפץ לבקר את משה... "תגיד, אתה זוכר שלפני כמה שנים נגמר לנו הדלק בצפון וישנו במחסן של האישה ההיא בכפר?" שאל דן. "בטח, זה היה חתיכת לילה" ענה משה. "יכול להיות שבאמצע אותו לילה אתה הלכת לבית שלה ושכבת איתה?" המשיך דן. "שמע זה קצת מביך, אבל האמת היא שכן" השיב משה. "ויכול להיות שבמקום להגיד לה בדיוק מי אתה, החלטת להשתמש בשם שלי?" חקר דן. הפנים של משה האדימו לחלוטין ובקול מבויש הוא התוודה בפני חברו: "אחרי ששכבתי עם האלמנה הזאת קלטתי מה יקרה אם המשפחה שלי תגלה מה שעשיתי, לכן כשהיא שאלה אותי איך קוראים לי נכנסתי ללחץ והשתמשתי בשם שלך במקום בשלי. אני יודע שהייתי צריך להגיד לך, אבל פחדתי שאם תגלה אז תתעצבן ותספר לכולם על הבגידה שלי... איך אתה בכלל יודע את זה ולמה לך לשאול אותי על זה עכשיו?" חיוך התפשט על פניו של דן והוא ענה: "כי האלמנה הזו מתה והיא הורישה את כל הכסף שלה ל'גבר האחרון שגרם לה להרגיש כמו מלכה'!"

כמה חודשים אחרי שאישתו נפטרה, חיים בן ה-80 יצא לטיול בפארק השכונתי וראה על אחד מהספסלים אישה נאה וכסופת שיער שהוא מעולם לא ראה לפני כן... הוא פנה אליה ואמר: "שלום רב לך, אני קצת עייף מההליכה שלי, יפריע לך אם אני אשב קצת לידך ונדבר?" האישה הסכימה בשמחה ופינתה מקום לחיים על הספסל לצידה. במשך השעתיים הקרובות הם שוחחו וגילו שיש להם הרבה דברים משותפים. שמה היה רחל וגם בעלה נפטר לפני כמה חודשים, היא גדלה באותה עיר עם חיים ולמדה באותו תיכון, הם אוהבים את אותן תוכניות טלוויזיה ונהנים מאותם התחביבים. כשהשמש החלה לשקוע, חיים החליט שהוא חייב לעשות מעשה... הוא קם מהספסל, כרע ברך מול רחל ודמעות החלו לזלוג מעיניו... "מה קרה לך, חיים?" היא שאלה אותו, והוא ענה: "תראי רחל, זה קשה לי מאוד לעשות את זה בגלל המצב שלי, אבל יש לי שתי שאלות מאוד חשובות אלייך..." "מה אתה רוצה לשאול?" חקרה רחל. "אנחנו מדברים כבר הרבה זמן ויש לנו כל כך הרבה במשותף, זה לא משהו שקורה כל יום בגיל שלנו. אז אני רוצה לשאול אותך אם את מוכנה להתחתן איתי?" אחרי כמה שניות של הלם, חיוך ענק הופיע על הפנים של רחל והיא ענתה: "כן! אני יודעת שזה מוזר, אבל גם אני רוצה להתחתן איתך!". היא רכנה קדימה כדי לתת לחיים נשיקה, אבל כשראתה שהוא לא זז לכיוונה נזכרה במה שהוא אמר ושאלה: "ומה הייתה השאלה השנייה שלך?" "את מוכנה לקרוא למישהו שיעזור לי? הברך שלי הלכה פייפן!"

אלמנה אחת לקחה קשה את מות בעלה, ובמשך מספר שנים לא רצתה לשמוע על גברים אחרים. כעבור חמש שנים הצליחה בתה לשכנע אותה להתאוורר, לפתוח חיים חדשים ולהכיר מישהו חדש. האלמנה אכן הכירה גבר כלבבה, אבל בכל פעם שרצה לגעת בה, היא דחתה אותו... כעבור חודשיים של היכרות, הסכימה האלמנה לנסוע עם בן זוגה החדש לסוף שבוע במלון. בלילה, כשניסה הגבר לקדם עניינים, נאותה האלמנה להוריד חזייה ומכנסיים, אך נשארה עם תחתוני תחרה שחורים. "בשביל מה התחתונים?", שאל הגבר. "תראה", השיבה לו, "אתה יכול למזמז אותי ולגעת בי איפה שאתה רוצה, אבל שם למטה, אני עדיין באבל". בלילה השני הסיפור חזר על עצמו, האלמנה נותרה עם תחתוני תחרה שחורים, וכשניסה להכניס לשם יד, דחתה אותו והזכירה לו: "למטה אני עדיין באבל". בלילה השלישי הרגיש הגבר שהוא לא יכול להתאפק יותר. הוא הפשיט את האלמנה וגילה שוב שנותרה עם תחתוני תחרה שחורים. הוא מיהר להתפשט בעצמו לגמרי, ונעמד מולה עם זקפה שעליה מולבש קונדום שחור. "מה זה הקונדום השחור הזה?", התפלאה האלמנה. "הלילה", השיב לה, "החלטתי להיכנס לניחום אבלים!"