תכנים בנושא הורים וילדים

עמית ויונתן דיברו אחד עם השני בזמן ההפסקה בבית הספר. עמית אמר ליונתן: "אני ממש מודאג, אבא שלי עובד 12 שעות ביום כדי שיהיה לי גג מעל הראש ואוכל חם על השולחן" "נו ו..?" שאל יונתן. "ואמא שלי מבלה כמעט את כל היום בבישול וניקיונות עבורי. אני ממש מודאג!", אמר עמית בחשש. יונתן המבולבל אמר לעמית: "מה יש לך לדאוג? נשמע כאילו שהחיים שלך די מסודרים וכיפיים" עמית אמר בבהלה: "ומה אם הם ינסו לברוח? על זה לא חשבת?!"

אילן חזר יום אחד מהאוניברסיטה לביתו בסערת רגשות ומיד פנה אל אימא שלו ושאל: "זה נכון? אני באמת מאומץ?" "מה פתאום!" ענתה האם, "מאיפה נכנס לך כזה רעיון למוח?" אילן הראה לאימו תוצאות של בדיקת DNA שהוא עבר במהלך קורס בלימודים, שלפיהן אין שום קישור בינו לבין אף אחד מהוריו, אבל כן נמצאו קשרים חזקים אל משפחה שגרה בקצה השני של העיר. האימא המזועזעת אמרה לבנה שהיא חייבת לבדוק את הנושא הזה עם אביו, אז היא עברה לחדר אחר והתקשרה אליו... - "יקירי, אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל אילן עשה בדיקת DNA בלימודים ולפי התוצאות אנחנו לא ההורים הביולוגיים שלו..." - "ואת מופתעת מזה?" - "מה זאת אומרת? למה שאני לא אהיה מופתעת מכאלה חדשות מטורפות???"- - "כי במקור זה היה רעיון שלך! את לא זוכרת? זה היה הלילה הראשון בבית החולים אחרי הלידה, התינוק בכה ובכה ובכה במשך שעות, אז אחרי שהיית איתו כל הלילה, אמרת לי שהגיע הזמן להחליף ונתת לי אותו... אני חושב שעשיתי בחירה מעולה, אילן ילד נהדר!"

ההורים של אודי, ילד ירושלמי בן 11 שובב ומופרע, כמעט התייאשו ממנו; הוא לא הצליח בבית הספר ובאופן כללי היה תלמיד בעייתי מאוד. הם ניסו לדבר עם מומחים, להיעזר במורים פרטיים ובכל שיטת פעולה אפשרית אחרת. כשראו ששום דרך לעזור לו פשוט לא הצליחה, החליטו הוריו של אודי לשלוח את הילד ללמוד במנזר. הם יצרו קשר עם מנזר השתקנים, שם הנזירים הסכימו לקבל את אודי כתלמידם. לאחר חודש של לימודים במנזר, שבהם לא יצא מכותלי המקום כלל, חזר אודי לחופשה בביתו. הוריו היו מופתעים ברגע שראו אותו נכנס הביתה – ההבעה על פניו הייתה רצינית מאוד, ממוקדת ושקטה. הוא חלף על פניהם בלי לומר מילה, נכנס לחדרו וסגר את הדלת. לאחר שחלפו שעתיים שבהן אודי לא יצא ולו לרגע מהחדר, פתחו הוריו בשקט את הדלת ונדהמו למראה עיניהם – אודי ישב מול שולחן הכתיבה שלו, ספרי לימוד מתמטיקה פזורים סביבו, והוא שקוע בפתירת תרגילים. הוריו של אודי סגרו את הדלת בשקט, והיו המומים מכדי להגיב. לאחר שעה, אודי יצא בשקט מחדרו, ירד אל המטבח, הכין לעצמו ארוחת צהריים, אכל, שטף את הצלחת וחזר בשקט לחדר. הוריו של אודי לא הצליחו להבין מה פשר השינוי. הם היו כה מופתעים שהחליטו ליצור קשר עם המנזר כדי לבדוק איך אודי מסתדר שם. "הוא מצטיין כאן בהכל" אמר להם הנזיר שענה להם בקצרה, וסיים את השיחה. ההורים ההמומים, שנדהמו מהשינוי האדיר, רצו יחדיו לחדרו, פתחו את הדלת בסערה והחלו לשטוף אותו בשאלות: "איך זה קרה אודי? איך זה ייתכן? זה היחס של הנזירים אליך? זאת הדממה המוחלטת שם? זאת אווירת הקדושה? תוכנית הלימודים? המשמעת הקפדנית? תגלה לנו, תגיד לנו משהו..." "ממש לא" ענה להם אודי, "פשוט ביום הראשון ללימודים כשהגעתי למנזר, הרמתי את העיניים למעלה ופתאום ראיתי את הבחור הזה שהם מסמרו לעמוד בצורת פלוס ותלו על הגג. אז הבנתי עם מי יש לי עסק!"

אימא אחת הוזמנה לארוחת ערב אצל בנה שגר בתל אביב עם שותפה צעירה ונאה. במהלך הביקור של האם, היא החלה לחשוד שיש קשר בין הבן שלה לשותפה שלא סופר לה עליו, והסקרנות שלה התעוררה. במשך כל הארוחה היא בחנה את ההתנהגות שלהם ושאלה את עצמה את הם מסתירים ממנה משהו כי הבן שלה מתבייש או שהשותפה שלו לא אוהבת אותה. בתום הארוחה כשהאם שאלה את בנה על כך הוא פשוט אמר לה: "אימא את סתם מדמיינת, אני מבין למה את חושבת ככה, אבל אני מבטיח לך שאנחנו רק שותפים ולא יותר". כשבוע לאחר הארוחה ניגשה השותפה אל הבן ושאלה: "תגיד, אתה זוכר את הצלוחית הכסופה היפה ששמנו עליה את כוס התה בביקור של אימא שלך? אני לא מוצאת אותה בשום מקום! יש אולי סיכוי שהיא שמה אותה בטעות בארון הלא נכון בזמן שהיא עזרה לנו לסדר?" "אני לא חושב" אמר הבן, "אבל אני אשלח לה הודעה ליתר ביטחון". הוא לקח את הטלפון שלו וכתב לה: 'הי אימא, מאז שהיית אצלנו השותפה שלי לא מוצאת את צלוחית הכסף היפה שהגשנו לך עליה התה. אני לא אומר שזה קשור אלייך ושאולי שמת אותה במקום הלא נכון או לקחת אותה בטעות, אבל המצב הוא שהיא פשוט לא מוצאת אותה'. זמן קצר לאחר מכן הוא קיבל הודעה בחזרה: 'בני היקר, אני לא אומרת שאתה והשותפה שלך מסתירים ממני משהו ושאתה לא מספר לי כלום על החיים שלך, אבל המצב הוא שאם השותפה שלך הייתה ישנה במיטה שלה היא הייתה מוצאת את הצלוחית הכסופה מתחת לכרית שלה. באהבה, אימא'

יום אחד, נועה הקטנה התיישבה ליד שולחן המטבח וצפתה באימה בזמן ששטפה את הכלים. לפתע היא הבחינה שלאמא שלה יש מספר שיערות לבנות שבולטות על ראשה בעל השיער הברונטי. נועה הסתכלה על אימה במבט מתעניין ושאלה, "אמא, למה יש לך כמה שיערות לבנות?" אימה של נועה ענתה, "ובכן, בכל פעם שאת עושה משהו שגורם לי להרגיש עצובה, אחת השיערות שלי הופכת לאפורה." נועה הקטנה חשבה על כך מספר דקות, ואז שאלה, "אמא, למה כל השיערות של סבתא לבנות?"

יעקב היה פריק של צעצועים וגאדג'טים. אשתו שושי כבר ויתרה מזמן על האפשרות לשנות אותו. יום אחד הגיע יעקב הביתה עם עוד רכישה יוצאת דופן. זה היה מין רובוט, שיעקב טען כי למעשה הוא גלאי שקר. בערך ב-5:30 אחר הצהריים עידו, בנו בן השתיים-עשרה של יעקב, חזר הביתה מבית הספר. הוא איחר ביותר משעתיים. "איפה היית? למה כל כך איחרת לחזור הביתה?" שאל יעקב. "הלכתי עם עוד כמה תלמידים לספרייה כדי לעבוד על שיעורי הבית" אמר עידו. הרובוט הקיף את השולחן, נתן לעידו 'כאפה', וכמעט הפיל אותו מהכיסא. "בן," אמר יעקב, "הרובוט הזה הוא גלאי שקר, עכשיו תגיד לנו איפה באמת היית אחרי הלימודים..." "הלכנו לבית של יוני לראות סרט" אמר עידו. "מה ראיתם?" שאלה שושי. "עשרת הדיברות" עידו ענה. הרובוט הלך אל עידו ושוב סטר לו בחוזקה, כשהוא מפיל אותו מהכיסא. עידו התרומם מהרצפה, התיישב בכסא ואמר, "אני מצטער ששיקרתי. אנחנו צפינו בקלטת בשם 'מלכת הסקס'." "אני מתבייש שאתה בני," אמר יעקב. "כשהייתי בגילך, מעולם לא שיקרתי להורים שלי." הרובוט הקיף את השולחן, ניגש אל יעקב וסטר לו בעוצמה. שושי התגלגלה מצחוק, ואמרה כמעט בדמעות, "אתה ביקשת את זה... ואל תהיה כל כך קשוח עם עידו, אחרי הכל, הוא הבן שלך!" הרובוט הקיף שוב את השולחן, ניגש אל שושי והעיף אותה מהכיסא שלה...

עדנה ואבי, ההורים הגאים של שיראל בת ה-28, מתרגשים לקראת הפגישה הראשונה שלהם עם בן הזוג שלה. עדנה הכינה את מיטב המטעמים שלה, אבי סידר את הבית למשעי ושם חולצה מכובדת עם עניבה, ושניהם חיכו בקוצר רוח לבואם של הזוג לארוחה. בשעה 20:00 בדיוק הם שמעו צלצול בדלת, ניגשו בהתרגשות לפתוח אותה וחשכו עיניהם - בתם הטובה שיראל עומדת ליד בריון עם מבט קשוח, תספורת מוהיקן, קעקועים גדולים על זרועותיו ו-3 עגילים על כל אוזן. לאחר הארוחה, בעת פינוי הכלים, עדנה תפסה את ביתה לשיחה קצרה כד להבהיר לה בדיוק מה היא חושבת: "תקשיבי שיראל, הבחור הזה שהבאת לפה לא נראה אדם נחמד במיוחד". "נו באמת אמא" אמרה שיראל, "אם הוא באמת לא נחמד, נראה לך הגיוני שהוא היה נותן 500 שעות בשנה למען הקהילה?"