האושר בפרטים הקטנים

מאת: בת שבע לוי

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

לין, הפיליפינית של סבתי, היא שיעור מהלך עבורי לאדם ששמח בחלקו.

הייתי בכניסה לבנין בו מתקיים חוג מקהלה בו אני משתתפת בקביעות, כשפתאום קיבלתי אזעקה דחופה בפלאפון: "סבתא במצב קריטי, הרופאים אמרו שהגיע הזמן להזעיק את המשפחה", עשיתי מיד אחורה פנה ורצתי לכיוון בית החולים בו הייתה מאושפזת סבתי היקרה במשך חודש, כשמצבה הולך ומדרדר מיום ליום.

ידענו שהסוף קרוב אבל – עדיין קשה היה לי לעכל שמגיע הרגע המכריע...

הגעתי לבית החולים, אימא שלי ואחותה ישבו שם, רועדות ומבכות בשקט, דוד שלי הלך להזעיק מניין. לאט לאט התקבצו עשרה, כולם עמדו מאחורי הדלת מחכים שהרופא יסמן לנו להיכנס, אבל אז פתאום יצא רב בית החולים ואמר בשקט: "זה כבר אחרי"...

אמי ודודתי פרצו בצווחה של צער והחלו לבכות... הצער היה כפול: אפילו את הכבוד האחרון: שמע ישראל ליד המיטה לא זכינו לתת לה...

ישבנו שם שקטים מנסים לעכל את הצער, האובדן, ואז, אז הגיעה לין.

לין היא המטפלת של סבתא, 9 שנים ליוותה אותה ותמכה בה במצבה המדרדר בשל מחלת האלצהיימר. כשלין הגיעה סבתא עדיין דיברה, הלכה, תפקדה פחות או יותר – רק הזיכרון בגד בה. תוך שנה נהייתה סבתא סיעודית לגמרי, אכילה, רחיצה, הלבשה, טיפול יום יומי קשה, הכל הופקד בידיה של לין, ולין לא אכזבה.

אמי הייתה אומרת: כל כך קשה לראות את אימא כך, לפחות ה' שלח לנו מתנה משמיים; והיא התכוונה ללין.

לין הייתה מאכילה את סבתא במסירות, מנגבת לה את הפנים אם היה נוזל קצת מהמרק, רוחצת אותה, דואגת לגוון כל יום את בגדיה ובשעות הפנאי הייתה מורחת לה על הציפורניים לק וורוד, למה? ככה. היה לה חשוב שסבתא תהיה יפה.

וסבתא, בשונה מהרבה נשים במצבה, הייתה יפה.

ולא רק בגלל הלק, אלא בגלל הטיפול האוהב של לין. כל חג היא הייתה מלבישה לסבתא חולצה לבנה, והיתה אומרת לאמי: "הולידיי, ככה צריך, לא?" במבטא הפיליפיני הכבד שלה. מדי פעם הייתה מפעילה אותה בתרגילי "התעמלות", ולחילופין על ידי מסאז' – שנעשה בידיה האמונות.

סבתא בתוך הלב

היא שטפה את כל הבית פעמיים בשבוע, ולא היה גרגר אבק שחמק מעיניה תוך כדי שהייתה מעבירה סמרטוט רטוב על כל מסגרת או שעון. עקרת בית למופת.

לא היו לה הרבה פידבקים מסבתא. זמן קצר אחרי בואה סבתא במצבה המדרדר כבר לא דיברה, ולמעשה לא עשתה שום דבר מלבד לשבת ולהסתכל. בשונה מחולי אלצהיימר אחרים, לסבתא היה מבט ערני בעיניים, נדמה היה לנו כאילו היא ממש מקשיבה, שותפה, מרגישה, רק שלא יכולנו לדעת מה בדיוק קורה מאחורי המבט הזה, כי חוץ מהמבט הזה (שגם הוא היה די נדיר, כי סבתא נמנמה רוב היום), לא היתה עוד הוכחה לכך שהיא יודעת מה קורה איתה ואיתנו.

ללין זה לא הפריע. היא התייחסה לסבתא בכל מצב כאילו מדובר באישה רגילה וצלולה. לכן הצורה בה היא נכנסה למסדרון בית החולים שעה קלה לאחר הפטירה, לא הפתיעה אף אחד, היא לא צעדה, היא רצה.

"איפה אמא, אני רוצה לראות את אמא שלי" צעקה בבכי במבטא העילג שלה.

היא רצה לאמי ודודתי האבלות ומררה בבכי: "אני רוצה לראות את אמא! איפה היא?"

אמי ניסתה להרגיע אותה: "אין לך מה לראות עכשיו, לין, זה כבר אחרי".

אבל לין לא נרגעה, איפה אמא, איפה סבתא, איפה היא.

זה היה עצוב, נוגע ללב.

מאוחר יותר תאמר לי לין באנגלית: "לך יש קשר דם, אבל לי יש את סבתא בתוך הלב".

ברגעי הקבורה עצמם עמדה לין הכי קרוב שאפשר, היא רצתה לראות את סבתא, לומר שלום, ובמשך השבעה היא לא יכלה להירגע.

יום אחרי הפטירה, כשבאתי להביא את ארוחת הבוקר לאבלים, היא ישבה במטבח כשמבט כבוי בעיניה: "סבתא שלך הייתה טובה, סבתא שלך – מיוחדת, אנריקו (בעלה) שלח לי מהפיליפינים תנחומים, קשה לי".

"לפעמים" גילתה לי בתמימות, "כשהייתי מתגעגעת למשפחה שלי בפיליפינים, הייתי יושבת ליד סבתא, מחבקת אותה ובוכה. ראיתי שסבתא מתבוננת בי, ראיתי שהיא מבינה אותי".

מדהים!

בעולם בו מגששים בני האדם אחר היכולת ליצור קשר אינטימי, קרוב ונקי מאינטרסים, בדור בו הקשרים החברתיים מסתכמים לפעמים בסימון 'לייק' בפייסבוק, מצאה לין נוחם וסעד אצל אישה שעולמה רחוק ממנה מרחק אלפי שנות אור, אישה שמנותקת, לפחות לפי מראה עינינו, מהיקום כולו, והצליחה לגשר על המרחק העצום הזה על ידי הצורך החיוני והבסיסי המשותף לכל בני האנוש על פני האדמה: אמון. בטוב ליבה ובתמימותה היא האמינה שלסבתא הלא מתקשרת אכפת ממנה.

לין המשיכה לעזור לנו בשבעה: הלכה לקנות מצרכים חסרים, שטפה את הרצפה, מצד שני נשארה מאחורי הקלעים, תמיד ידעה את מקומה – להיות שם כשצריך ויותר חשוב: לא להיות שם כשלא צריך.

בעולם קרייריסטי, יחצ"ני, תדמיתני, שאפתני ותחרותי, בדור בו מוכרחים כל איש או אישה לצאת לעולם הגדול כדי "לממש ולהגשים את עצמם" לין בנוכחותה הרוגעת, לא הייתה צריכה כלום בשביל עצמה, רק לעשות את שמוטל עליה ותו לו.

היתה לה מטרה, היה לה מניע: לעבוד בשביל לשלוח כסף לילדים שלה בפיליפינים. היתה לה משמעות שעזרה לה לשמוח למרות סדר היום החדגוני בבית של סבתא.

אבל מעבר לזה – היא ידעה ליצוק משמעות גם לתוך הפרטים הקטנים ביומיום.

אושר יומיומי צרוף

כולנו יודעים שגידול ילדים הוא התפקיד המדהים ביותר שמוטל עלינו. כולנו יודעים שלדאוג לפרנסה לבני ביתנו הוא תפקיד חשוב לעין ערוך – אז מה?

כשזה מגיע לטיטולים, לגיהוץ אינסופי ולמטלות בלתי נגמרות לקראת פרויקט הגמר בעבודה נעלמת המשמעות, ואיתה גם הטעם. אז אנחנו מתחילים לבכות על התפקיד השולי והמוזנח שנועד לנו: לשטוף כלים בלתי נגמרים או לחילופין לענות לאינסוף אנשים עצבניים.

גם לין יכלה להתמרמר. כשחילקו את התפקידים בשמיים הועידו לה תפקיד קטן, שולי ומוזנח, אבל לין לא התלוננה. היא מילאה את התפקיד שלה בשלמות. מעולם לא התבטלה בבית של סבתא, היא ניהלה אותו ברצינות תהומית שלא נפלה מהרצינות בה ניהלה מרגרט תאצ'ר את הממלכה הבריטית.

היו לה ולסבתא סדר יום קבוע: שעת קימה/ האכלה/ ירידה לספסל/ קניות נחוצות לבית. חייה נעו במשך כל השנים הארוכות הללו סביב אותו ציר בלי שינוי.

גלי הצונאמי של הריצה והרדיפה אחרי העושר והכבוד – נעצרו פעורי פה לפני מפתן הדלת של סבתא ולין. לין מצאה את האושר שלה, כמו שאוהבים לומר היום, בדברים הפשוטים, הקטנים.

אינני יודעת במה זכתה סבתא במטפלת מדהימה שכזאת, אבל בעיניי, לין היא הרבה יותר ממטפלת היא שיעור מהלך לאדם ששמח בחלקו, אפילו אם החלק שלו בחיים הוא להעביר את ימיו ולילותיו בטיפול בזקנה סיעודית ולא מתקשרת.

מעולם לא שמענו אותה, אף אחד מבני המשפחה, מתלוננת, מתמרמרת, כועסת. היא תמיד התהלכה עם חיוך שליו על פניה. והיה לה הרבה על מה להתלונן:

מכיוון שסבתא הייתה סיעודית לגמרי, תמורת תוספת תשלום הסכימה לין להישאר גם ביום החופשי שלה ליד סבתא .

רק לאחר הפטירה התברר משהו מדהים: בסוף השבעה נסעה לין לדרום תל אביב, ארץ העובדים הזרים, וחזרה עם תספורת מודרנית. במשך תשע שנים, היא הסבירה בפשטות, היא יצאה מעיר מגוריה של סבתי מספר פעמים שניתן למנות על כף יד אחת. בעשר האצבעות שלה היא בנתה לה עולם קטן פרטי משלה ומצאה בו סיפוק, אושר, שלוה והנאה, בנתינה בלתי פוסקת ובטיפול מסור באישה זקנה אחת שמעולם לא אמרה לה תודה.

קידום עצמי, מימוש, מיתוג, מעמד, השתייכות חברתית, לא נכנסו אף פעם לסדר העדיפויות בחייה של לין, והיא הייתה ועודנה חידה והוכחה בעיני, על היכולת למצוא לעצמך נתיב קטן ושולי לכאורה במסלול החיים, ולרקום בו בחוטים של זהב אושר יומיומי צרוף.

אה, ואם אתם שואלים, היא כבר תפוסה. מבין עשרות האנשים שרצו אותה יום לאחר הפטירה, זכו בה סבא וסבתא שלי מהצד השני, רק בבריאות ולאורך ימים.