maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

ליאור "ליאורינקה" ניב ז"ל

הרצל דוסטן

ליאור, בן צילה וזוהר, נולד ברקפת שבגליל בכ' בתמוז תשס"א (11.07.2001). כשמו כן היה - ילד שהביא אור, שמחה וצחוק לבית. גור קטן, בן הזקונים של המשפחה, אח לתאומות שרון ויעל ולגילעד.

במוצאי שמחת תורה, כ"ג בתשרי תשס"ה (07.10.2004), סמוך לשעה עשר, פוצץ מחבל-מתאבד מכונית תופת בכניסה למלון "הילטון טאבה" במצרים, מעט מדרום לאילת. בפיגוע נהרס חלק גדול מהמלון, ונפגעו אורחים ועובדים רבים. 31 אנשים נרצחו במקום ובהם תשעה ישראלים, שביניהם היו צילה והבנים גילעד וליאור.

לזכרו

נר זכרון

ליאור, בן צילה וזוהר, נולד ברקפת שבגליל בכ' בתמוז תשס"א (11.07.2001). כשמו כן היה - ילד שהביא אור, שמחה וצחוק לבית.

גור קטן, בן הזקונים של המשפחה, אח לתאומות שרון ויעל ולגילעד. ליאור היה ילד רזה, דקיק ועדין, בעל פני מלאך, תמים ומתוק, ותמיד אמרו שהוא עשוי מסוכר. שפתי דובדבן המבקשות נשיקה, עיניים חומות בגוון דבש ומבע של טוב לב נשקף מהן, והעיקר - תלתלי זהב. היה ילד כל כך אהוב, שתמיד כשהגיע הביתה מהגן בעצם הפסיק ללכת, מפני שתמיד היה תלוי על אחת מאחיותיו או על אחיו, וכמובן על אימא צילה. היו ממש מריבות מי ייקח אותו ולכמה זמן. בערב היה על הכתפיים של אביו, וכשסבא אריה בא לבקר היה על הכתפיים שלו. בנוסף אהב מאוד לנסוע ברחבי הבית על שואב האבק.

כשאימא צילה הייתה חוזרת מהעבודה, אחד מעיסוקיה במשך כל אחר הצהרים והערב היה להסיע את אחיותיו ואת אחיו לחוגים ולחברים, וכך כל הזמן הייתה מתנהגת לליאור כמו אל "חבילה" - מכניסה אותו למכונית, ומוציאה אותו, וכך כמה וכמה פעמים בכל יום, והמכונית שימשה לו מעין בית שני.

כשליאור נולד הוחלט שסבא אריה, שיצא בדיוק אז לגימלאות, ישהה בביתם ויגדל אותו על תקן מטפלת, זאת במקום לשלוח אותו למעון. כך זכה הסבא להיות במחיצת המלאך הזה שנתיים ימים - אושר בל יתואר ובל יישכח. ואכן הקשר בין ליאור והסבא היה בלתי רגיל. ליאור, שראה המון סרטי וידיאו לילדים מאחר והייתה לו ספריית ענק של סרטים שנצברו, למד מילים שונות ומיוחדות, וכך קרא לסבא, למשל, "אהובי שלי". באצבעותיו הקטנות ידע ליאור להפעיל את הטלוויזיה והווידאו וידע בדיוק איזה קלטת הוא רוצה לראות.

הסרטים שראה, והאינטליגנציה הטבעית שלו, גרמו לו לדבר עברית רהוטה ולהתנסח במשפטים ובביטויים בלתי רגילים לגילו. כמו כן דמיונו פרח, והוא אהב להתחפש לדמויות השונות שראה. אימו הייתה קונה לו תחפושות כאוות נפשו, ובכל יום לבש תחפושת אחרת והיה נהנה לעוף על כנפי הדמיון. ליאור היה מנוי על הצגות ילדים בכרמיאל, ומדי שבוע או שבועיים היה הולך להצגות. אהב מאוד את טוביה צפיר. במיוחד אהב את ההצגה על "קריוס ובקטוס" ולכן היה הולך לכל הופעה שלהם גם מחוץ למינוי. את הטקסט ידע בעל פה, ואוי ואבוי היה לשחקן שטעה.

מאחר והיה הולך להרבה הצגות עם סבא, דאג להסביר לו את ההצגות השונות, ולא הירפה עד שסבא אמר לו שהוא מבין. האם צילה קנתה לליאור טייפרקורדר וקלטת של "קריוס ובקטוס", אותה היה שומע ללא הרף. כשנגמרו הסוללות היה מכריז: "אימא, צריך להטעין את הסוללות". וכשהיה ליאור מצחצח שיניים נהג לומר ש"קריוס ובקטוס" לא יבנו בית בשיניים שלו. ליאור אהב לישון במיטת הוריו, צמוד ודבוק לאימא צילה. את הרגליים השאיר לאבא זוהר. כשסבא היה מגיע אהב לישון איתו, אך במשך הלילה נדד אל מיטת הוריו, וכך הלוך ושוב ונהג להגיד שאינו מקפח אף אחד, תמיד עם מוצץ ועם בקבוק תינוקות, אהב להתפנק והחזיר אהבה. תמיד ליטפו ונישקו אותו והוא החזיר אהבה.

הוא אהב סיפורים וידע טקסטים שלמים של סיפורים ודקלומים בעל פה, וכך הייתה צילה אומרת שורה משיר, וליאור היה ממשיך שורה. ליאור ידע לאפות עוגות, ידע את המתכונים בדיוק ותמיד אפה והקציף את העוגות עם אמו. הוא אהב בעלי חיים ובמיוחד חתולים, והיה מאכיל ומלטף אותם בלי פחד. ליאור אהב מאוד להתרחץ בג'קוזי הגדול עם המון צעצועים, ולעיתים קרובות עם חבר או שניים. בקיץ היו הוריו מוציאים לחצר גיגית פלסטיק גדולה מלאה במים וצעצועים, וכל הילדים הקטנים מהסביבה הצטרפו לליאור בטבילה ובהשתעשעות במים. מספרת סבתו סלי: "התחלתי ללמד אותו לשחות, אך הוא לא אהב לצלול מתחת למים. תמיד כשהגיע לבריכה עם סבא שלו או אחיותיו והם היו מתרחקים ממני, כי אני מתנהלת לאיטי, היה ליאור פוזל לשביל לראות מתי אני מגיעה ואז היה מזנק החוצה מהמים תוך שהוא אומר - סבתא באה, צריך לברוח. אך מה לעשות שהיה נופל לידי באותו השביל, והייתי מכניסה אותו אחר כבוד למים, ובסופו של דבר הוא נהנה מאוד".

בימי חייו הקצרצרים הספיק ליאור לבקר בדיסנילנד שבארצות הברית עשרה ימים, ולא היה קץ לאושרו. בשנת 2004, לאחר שסירבה לנסוע לסיני מאז החזרת המקום למצרים, הצליח האב זוהר לשכנע את האם צילה לנסוע לטאבה, והמשפחה יצאה לנופש סוכות במלון בטאבה. במוצאי שמחת תורה, כ"ג בתשרי תשס"ה (07.10.2004), סמוך לשעה עשר, פוצץ מחבל-מתאבד מכונית תופת בכניסה למלון "הילטון טאבה" במצרים, מעט מדרום לאילת. בפיגוע נהרס חלק גדול מהמלון, ונפגעו אורחים ועובדים רבים. 31 אנשים נרצחו במקום ובהם תשעה ישראלים, שביניהם היו צילה והבנים גילעד וליאור. כשעה וחצי אחרי הפיגוע פוצץ מחבל מכונית תופת בראס א-שטן שבסיני, שם נרצחו עוד שלושה ישראלים.

ביום האסון בילתה משפחת ניב את כל היום באילת, ארוחת ערב אכלו ב"רפי נלסון" ובשעה 21:30 בערב עלו לחדרים כדי לנוח מעט, להתלבש ולרדת להופעה בלובי המלון. ההורים, גילעד וליאור נכנסו לחדרם מס' 902 ושרון ויעל לחדרן מס' 904. צילה וגילעדי שכבו למראשות המיטה ונחו, וזוהר וליאור ישבו למרגלות המיטה כשזוהר רוכס את נעלי ליאור. בעת הפיגוע נפל זוהר 9 קומות ונפצע, ליאור נשמט ונפל לקומה 3 שם נמצא ביום שבת ע"י המחלצים כשהוא שרוף לחלוטין. צילה וגילעד נהרגו בנפילה ונמצאו בקומת המרתף ביום ראשון בערב - אחרוני ההרוגים שנמצאו. הבנות שרון ויעל לא נפגעו אך נותרו לכודות בחדרן כמה שעות, עד שחולצו.

ליאור היה בן שלוש שנים במותו. הותיר אב, שתי אחיות, סבים וסבתות. הובא למנוחות בבית העלמין בחולון, לצד אימו ואחיו. "ליאור שלנו הלך מאתנו בגיל שלוש, ועלינו חשך העולם ללא אורו" כתבו סבתו וסבו, "פרח יפה שחזר לגן עדן והוא עתה מלאך טהור וצח. המלאך הקטן, המתוק והחייכן ביותר שבשמים, ואנו כל כך מתגעגעים לחבק אותך חזק. ליאור, אחיו גילעד ואימו צילה האוהבים והאהובים שלנו, עלו במרכבת אש, בסערה השמימה, והם יחדיו יפים וצעירים לנצח, ואנו נותרנו מיותמים וכואבים, וסבא בוכה כל הזמן: "למה ה' לא לקח אותי במקומך, ליאור?"

 

מנציחה: דבורית שרון

יהי זכרו ברוך
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: