1. הזדהות חסר או יתר
אנחנו עלולים לחשוב שאמפתיה אמיתית מתקיימת רק אם חווינו בעצמנו חוויות דומות, כלומר, אם אדם מספר לנו על כאב או קושי ואנחנו לא עברנו משהו דומה, אנו עלולים להרגיש מרוחקים או חסרי יכולת להבין אותו. גישה שכזו מגבילה את היכולת שלנו להעניק תמיכה, שכן היא מתמקדת בחוויות האישיות שלנו במקום בניסיון להבין את חווייתו של האחר. הזדהות יתר מהצד השני, עלולה לגרום לנו לקחת את הכאב של האחר, כאילו הוא שלנו, מה שעלול להקשות עלינו להציע עזרה בצורה נכונה.
הדרך הנכונה: גמישות רגשית
אמפתיה נכונה מבוססת על ההבנה שרגשות הם זמניים, משתנים, ואינם מצריכים שנחווה את אותן החוויות כדי להיות אמפתיים. במקום לנסות למצוא חוויות אישיות דומות, עדיף להקשיב לאחרים מתוך מקום של הבנה ולתת להם את המרחב והזמן שהם צריכים כדי לעבד את רגשותיהם. כאשר אנו מפתחים גמישות רגשית, אנחנו מסוגלים לשמור על רגישות כלפי אחרים מבלי להיסחף לתוך הרגשות שלהם, וזה מאפשר לנו לתמוך בהם מבלי להפוך את העניין למשהו שקשור אלינו, ועל זה נרחיב עוד גם בהמשך.
2. חשיפה מוגזמת
גם גישה שכזו שמה אותנו ואת החוויות שלנו במרכז, כשהמטרה שלנו היא לשתף את החוויה האישית שלנו בניסיון להראות הבנה או להתחבר, אך מה שבעצם קורה זה שהפוקוס עובר אלינו. למשל, כשמישהו משתף בקושי שהוא חווה ואתם מגיבים עם סיפור מפורט וארוך על קושי דומה שחוויתם, אתם למעשה משתלטים על השיחה ומסיטים אותה אליכם.
הדרך הנכונה: פגיעות מאוזנת
אין בעיה לשתף בחוויות אישיות, אך יש לעשות זאת באופן מדוד ומבלי להאפיל על החוויה של האדם שמולכם. עליכם לשתף בצורה תמציתית רק את מה שעשוי לתרום להבנה ולתחושת השותפות, תוך שמירה על הפוקוס באדם האחר. זה יכול להישמע כמו משהו בסגנון: "חוויתי דבר דומה בעבר, אז אני מבין חלק מהתחושות שתיארת". זה שיתוף קצר שמשרת את הקשר ביניכם ולא מסיט את תשומת הלב אליכם.
3. היטמעות ברגשות
אמפתיה לא מחייבת אתכם לחוות בדיוק את מה שהאדם שמולכם מרגיש, ואתם לא צריכים להרגיש את הכאב או המצוקה של האחר באותה העוצמה כדי להבין אותו ולתמוך בו. זה עלול לפגוע ביכולת שלכם להציע עזרה מעשית ולהיות עוגן עבור האדם שמולכם, כי אתם בעצמכם תהפכו להיות שחוקים רגשית.
הדרך הנכונה: נוכחות ללא היטמעות ברגשות
עליכם פשוט להיות נוכחים ולהקשיב, להראות מודעות לרגשות האחר, ובה בעת לשמור על מרחק מסוים כך שלא "תטבעו" באותן רגשות בעצמכם. זכרו שהכאב הוא של האדם שמולכם ולא שלכם. עליכם להיות איתו בכאב שלו, מבלי שהוא ישתלט עליכם.
4. חציית גבולות
הטעות הזאת היא למעשה התעלמות מגבולות שלכם או של הצד השני במאמץ לנחם או לעזור. יתכן שיש לכם כוונות טובות, אך תחצו גבולות אישיים על ידי התעקשות לעזור כשלא מבקשים זאת מכם, פלישה למרחב האישי, שיתוף מידע אישי ללא רשות או דחיפת פתרונות לא רצויים. התעלמות מגבולות יכולה להוביל לתחושות של חוסר כבוד ואף להחמיר את המצוקה במקום להקל עליה.
הדרך הנכונה: כיבוד גבולות
כיבוד גבולות כולל הקשבה לסימנים מילוליים ולא מילוליים, בקשת רשות לפני הצעת עזרה ומתן אפשרות לאדם להגדיר איך ומתי הוא רוצה לקבל תמיכה. המשמעות היא להבין מתי להיות שם עבור מישהו, אך גם לדעת מתי לתת לו את המרחב להתמודד עם הדברים בעצמו.
5. מיקוד בודד
טעות זו מתבטאת כאמפתיה המתמקדת אך ורק ברגשות מבלי להתחשב בהקשר הרחב יותר של מחשבות וחוויות. אמפתיה כזו נשענת רק על רגשות רגעיים כמו עצב או כעס, מבלי להבין את המקור, ההקשר או המשמעות של הרגש עבור האדם. זה יכול להוביל להבנה שטחית ולתגובות שלא ממש עוזרות, כמו "פשוט תשחרר/י".
הדרך הנכונה: אישור ומתמיכה רחבים
במקום להתמקד רק ברגשות, אמפתיה אמיתית כוללת התייחסות לכלל החוויה – מחשבות, אמונות, פרשנויות ונקודת מבט. כאשר אנו נותנים אישור לכל החלקים הללו, האדם שמולנו מרגיש שרואים אותו באמת ובשלמותו, ולא רק את הרגש הרגעי שהוא חווה. כך אנו יכולים להבין אותו לעומק ולספק תמיכה משמעותית ומכבדת יותר.
6. שיקוף רגשי
שיקוף רגשי יכול להישמע כמו "אני רואה שאת/ה כועס/ת" או "זה נשמע מתסכל", וזה אמנם מראה על הקשבה, אך אין לתגובה הזו משמעות אמיתית. חזרה מתמדת על רגשות ללא הצעת תמיכה יכולה להרגיש שטחית ולא מספקת, וזה אף עלול לגרום לאדם שמולנו להתעמק עוד יותר בכאב או בחרדה שלו ולחוש תקוע במצבו.
הדרך הנכונה: תגובה בונה
עליכם להקשיב, להראות שאתם מקשיבים, ואז להציע נקודת מבט אחרת, מילות עידוד או הצעות פרקטיות, בהתאם למצב. אפשר למשל לשאול שאלות כמו "אני מבין/ה את התסכול שלך, ותוהה – האם ניסית לבחון את המצב מזווית אחרת? אולי נוכל לחשוב יחד על דרכים להתמודד עם זה?" הגישה הזו מכבדת את הרגשות של האדם שמולכם, אך גם מציעה דרך להתקדם.
7. רחמים וקורבנות
כשאמפתיה מתפרשת כרחמים, אנחנו עלולים לחזק את תחושת הקורבנות של האדם שמולנו במקום לעזור לו להתמודד עם מצבו. במקום לעודד אותו למצוא דרכים להתמודד עם האתגר, אנו משדרים שהוא חסר אונים ושאין לו שליטה על חייו. זה עלול לגרום לו להרגיש תקוע ולתלות בנו את האחריות על מצבו, במקום לעודד אותו לחפש פתרונות בעצמו. זה מתבטא למשל עם מילים כמו "מסכן/ה...".
הדרך הנכונה: הקשבה מעצימה
גישה זו מבוססת על ההבנה שתפקידנו הוא ליצור מרחב בטוח להקשבה, ולא לקחת על עצמנו את רגשותיו של האחר. במקום לשדר רחמים, עלינו ליצור מרחב שבו האדם יכול לבטא את עצמו, להרגיש מובן ולמצוא בתוכו כוחות להתקדם. במקום לומר למשל "אני מרגיש את הכאב שלך", אפשר לומר "אני כאן בשבילך ואני אתמוך בכל מה שתבחר/י לעשות".
לסיכום
כפי שהבנתם, על אף שאמפתיה היא תהליך שבו אנחנו מראים הבנה למצבו הנפשי של הזולת, אין זה אומר שעלינו לקחת על עצמנו את רגשותיו או להסביר כיצד אנחנו חווינו דברים דומים. זה יותר כמו ניסיון להיכנס לתוך נעליו, ובה בעת לאפשר לו לבטא את עצמו, להקשיב באופן מלא לכל תחושותיו, מחשבותיו רגשותיו, ואם צריך, לעזור למצוא דרכים להתמודדות עם הבעיה ולא לספק את הפתרון. אנחנו מקווים שהמדריך הקצר הזה עזר לכם להבין מה עשיתם לא נכון עד היום וכיצד לשנות את הגישה שלכם, כך שתוכלו באמת לספק אמפתיה לאנשים שחשובים לכם. שתפו את הכתבה הזו עם כל מי שאתם מכירים כדי שגם אתם תוכלו לקבל אמפתיה מחבריכם ובני המשפחה שלכם בעת הצורך.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: