ראשי > בריאות ומשפחה > הורות ומשפחה

איך להפוך את הילדים למנומסים

מאת: אליהו לוי

גודל גופן:

א א

כבר קרה לכם שבמהלך הארוחה המשפחתית אחד הילדים החליט להביע את דעתו בקול רם על השיחה שהתנהלה בין המבוגרים סביב השולחן - ומיד ידעתם שהולך להתרחש אסון ? הלשון הקטנה של הילדים שלנו עלולה לעתים להכניס אותנו ואותם לצרות, וליצור מבוכה גדולה עבור הסביבה. צריך לזכור שגם אנחנו כשהיינו בגילם נהגנו בצורה דומה, וגם אנחנו פספסנו את העובדה שהנימוסים חייבים להיות חלק מכל העניין הזה. את המצב הזה אפשר לשנות וזה אף מומלץ ללמד את הילדים שלכם כמה דברים חשובים שיעזרו לכם להימנע מהמבוכה הזו. והם עדיין יכולים להמשיך להביע את עמדתם, אך בצורה מנומסת ולא פוגענית שאתם תסבירו להם עליה.

למדו אותם על הסוד של המחשבות הפרטיות

כשאתם מבלים זמן במחיצתו של ילד אתם עדים לאופן שבו המוח שלו עובד - לפעמים כשהוא רואה או מרגיש משהו, הדחף שלו לספר ולשתף אינו סובל שום דיחוי והוא ידרוש את הקשב שלכם. שעה וחצי של שהייה במחיצתו הופכות ל-90 דקות של הערות לגבי מזג האוויר, העצים, הבתים ואפילו על האנשים שחולפים על פניכם ברחוב - "אבא, למה הוא הולך מוזר?", "אמא, למה המכונית הזאת אדומה?". מצד אחד, ההתנהגות הזו משקפת את התמימות של הילדים שלנו ומראה את מידת הסקרנות והצמא שלהם לחקור את העולם. אל לנו למנוע זאת מהם, אך מצד שני חשוב מאוד לשים גבולות! אנו צריכים להבהיר להם שהמחשבות שלנו לא תמיד צריכות להיאמר בקול רם, ושישנו גבול דק בין הערה שמביעה סקרנות לבין כזו שעלולה לפגוע בזולת.

ילדים ונימוסים: ילד עם משקפיים שוכב על הדשא

אז מה עושים? בדיוק כמו שלימדנו אותם על החלקים המוצנעים בגוף שאף אחד לא רשאי להתקרב אליהם, אנו צריכים להכיר לילדים את האזורים הסודיים והכמוסים במחשבות שלנו - שאותם אנו שומרים אך ורק לעצמנו. שיטה יצירתית לעשות זאת היא לנצל רגע בו הם "בשעת מעשה", לעצור אותם ולומר להם שאתם זקוקים למעט שקט כדי להרהר במחשבות הפרטיות שלכם. האמירה המסתורית הזו עשויה לעורר בהם סקרנות ולגרום להם לתהות מדוע אתם לא מספרים להם על מה אתם חושבים, ומה זה בכלל "מחשבות פרטיות"? בינתיים, אתם תוכלו ליהנות מהדממה והשלווה, והמוח של הילד יעשה את העבודה לבדו.

התרגיל הקטנטן הזה עשוי להוות דוגמה מצוינת לאופן שבו עליהם לנהוג בכל הנוגע למחשבות שלהם, והוא יחשוף אותם לעולם החדש והבלתי-מוכר של "המחשבות הפרטיות", שאת חלקן הם יעדיפו לאורך הזמן לשמור לעצמם. אתם ודאי שואלים את עצמכם האם זה יעבוד? ובכן זהו לא מדע מדויק אך זכרו, אתם מודל לחיקוי עבור הילדים שלכם, הם שואבים השראה מהפעולות שלכם והדבר משפיע על תפיסתם והתנהגותם.

למדו אותם להעיר הערות חיוביות

זה עלול להופיע משום מקום, כרעם ביום בהיר, כשהם פתאום "משחררים את הנצרה" ואומרים מה שעל לבם: "אמא למה לקופאית יש שיער של בנים?", "היי תראי, לאבא יש בטן גדולה!". הגרסה הזו של "כנות" היא הרגישה והמסוכנת ביותר שאתם צפויים להיתקל בה. היא עלולה לגרום למבוכה ואף לפגיעה ברגשותיו של האחר, ועלולה להכניס את הורי הילדים הדברנים למצב מביך ולא נעים.

אז מה עושים? במצבים כאלה, אנו צריכים לעודד את הילדים להעדיף אמירות חיוביות על פני הערות שליליות, ולהימנע לחלוטין מלהתייחס לצורתו וגופו של האדם שממול. הערות כמו "את ממש יפה", "אני אוהב את הנעליים שלך" יתקבלו בברכה, ועליכם לשבח אותם על כך. אך כדי להנחיל להם את זה לתודעה ולהפוך את זה להרגל עבורם, עליכם לנצל כל הזדמנות אפשרית כדי להבליט את הסלידה מהערות שליליות. אם נתקלתם במהלך הליכה ברחוב או בצפייה בטלוויזיה באדם שמשתמש במילה מעליבה או פוגענית כלפי מישהו אחר - למשל "מכוער" - נצלו מיד את הרגע ותאמרו: "זה לא היה נחמד, זה בטוח פגע ברגשות שלו. לא הייתי רוצה שמישהו ידבר אלי בצורה כזאת". כך למעשה אתם מציבים את הילד כצופה מהצד במקרה שיצליח לעורר בו הזדהות, ואולי גם לגרום לו להבין כי מדובר במצב לא תקין. במקרים בהם ההערה המעליבה כבר נאמרה, תוכלו לפנות לדרך התיקון: "כן, השיער שלה קצר, אבל זה מאוד הולם אותה" או "אני לא חושבת שהבטן של אבא כל כך גדולה, אבל תזכור, אנחנו לא מעירים הערות לגבי הגוף של האחרים".

שימו לב! גם אם נראה לכם שהילד לא ממש מתייחס ברצינות להערות המחנכות שלכם, אל תוותרו! ככל שתתמידו ותקפידו על כך יותר, הדברים צפויים לחלחל ולהשפיע על תפיסתו. הרי, אחרי הכל, אתם המודל לחיקוי שלו וההתנהגות שלכם היא מראה עבורו. כמו כן, זכרו תמיד שדברים שנראים לנו ברורים מאליהם אינם לגמרי ברורים לזאטוטים התמימים שלנו, ולכן חלקם דורשים הבהרה גם אם הם נראים מובנים מאליהם.

הכירו להם את שיטת "ביס הנימוסים"

"אמא, זה מאוד טעים!" - אין דבר נעים יותר להורה לשמוע מילד שמחמיא לו על המאמץ שהוא משקיע בו, בתחום האוכל ובכלל. אך לצערנו, התגובה הזו לא תמיד ממהרת להגיע ולפעמים, כאשר תגישו לילד מנה לשולחן שתריח מעט שונה, טעמה יהיה זר או שהמרקם לא יהיה בדיוק כמו שהוא רגיל, כנראה שהדבר הבא שתחזו בו הוא הפרצוף הנגעל שלו, המלווה בהצהרות "איכס! זה מגעיל!". התופעה הזו מאפיינת במיוחד ילדים שיודעים בדיוק מה הם אוהבים לאכול ובאיזה טעם ומרקם הם רוצים את הארוחות שלהם.

אז מה עושים? מאחר שאנחנו לא יכולים לנחש שאנו מגדלים בבית מבקרי אוכל בררניים במיוחד, עלינו ללמד אותם כבר מגיל קטן את שיטת "ביס הנימוסים" - טכניקה שתגרום להם לא להעליב את מנת הבית המפורסמת של סבתא, ותציל את כולנו ממבוכה. כיצד זה עובד? ראשית, אתם לא מוכרחים לאלץ אותם לאכול דברים שהם לא מעוניינים בהם - ואף מוטב שכך, כדי להימנע מהערות מיותרת - אך אם הם בחרו לנסות מאכל חדש שהציעו להם, למדו אותם לקחת ביס קטן של נימוס, ואם הם לא אוהבים פשוט לומר "לא, תודה". בהתחלה, זה כמובן יהיה מלווה במבט הנגעל, אך עם הזמן זה ישתפר והם יגלו כיצד לעשות את זה נכון.

"בלי להעליב, אבל.."

התופעה הזו נכונה לא רק לילדים, ורווחת גם אצל חלק מהמבוגרים. חבר קרוב שיתף אותי במקרה שקרה עם הילד שלו במהלך חופשת הקיץ עם המשפחה המורחבת. הילד היה נוכח בשיחת מבוגרים, ולפתע, החליט להביע את דעתו בנושא השיחה. "בלי להעליב, אבל.." הוא התחיל לומר, ושאר המשפט שבא לאחר מכן לא כל כך חשוב, אבל אני יכול להבטיח לכם שהוא לא היה מלבב במיוחד.

אז מה עושים? הדרך של החבר להתמודד עם המצב כללה הסבר פשוט אך מעניין ומעורר מחשבה. הוא אמר לילד שלו שאם הוא מרגיש את הצורך להתחיל את המשפט שלו בצורה כזו, אז כנראה שמה שהוא הולך לומר לאחר מכן צפוי להיות מעליב - ואם לא היה לו משהו להעליב לומר, אז כנראה שהקדימון הזה היה מיותר לחלוטין. על כן, עליכם ללמד את הילדים שלכם שכאשר הם מרגישים צורך "לתרץ" את אמירותיהם בהצהרות, כנראה שיש משהו פוגע במה שהם בחרו לומר ועליהם לבחור בדרך אחרת או פשוט לא להגיד דבר.

שתף כתבה