האם יש חיים אחרי הטראומה?

אם יהיה לנו מזל, נוכל לעבור את החיים האלה בלי להתמודד עם חוויה טראומטית. אבל רובינו כנראה לא נוכל להימלט מגורל זה. מומחים מעריכים כי 60% מהגברים ו-50% מהנשים יחוו לפחות טראומה אחת בחייהם, כך לפי מחקר שפרסמה המחלקה ליוצאי צבא בארה"ב (U.S. Dept. of Veterans Affairs). לא משנה איך, מתי או היכן היא מתרחשת, חוויה טראומטית יכולה ללוות אדם לאורך כל חייו; לעצב את המהות שלו או לשנות אותו מקצה אל קצה. אבל דבר אחד בטוח: יש חיים אחרי הטראומה.

מה זו טראומה?
כדי ללמוד להתגבר על הטראומה, עלינו קודם להבין מהי. ד"ר תרז רנדו, מחברת הספר  "התמודדות עם מותו הפתאומי של יקירכם" (Coping with the Sudden Death of Your Loved One) והמנהלת הקלינית של המכון למחקר וטיפול באובדן, מגדירה אירוע טראומטי בתור 'כל מצב שאדם רואה שאין ממנו מנוס, כאשר הוא נתקל באיום ממשי של מוות פיזי או פסיכולוגי, של עצמו או של מישהו אחר'.

מוות פסיכולוגי, לצורך העניין, יכול להיות אירוע שבו אדם תופס את החיים כמשהו שעומד להיגמר. קחו לדוגמא אדם שנתפס בהונאה של קרנות הפנסיה של לקוחותיו, שיודע שהוא בדרכו למאסר. מוות פסיכולוגי עשוי להתבטא בתחושה כי הוא עומד לאבד את הכול. אירועים בלתי צפויים, כמו להיות עד או נוכח בתאונות, אסונות טבע או פשעים אלימים, יכולים להציף אדם ולגבות ממנו מחיר רגשי כבד. לפעמים, אין לכך סימני פגיעה פיזיים, אבל הצלקות הרגשיות בלתי נמנעות. לכן, לרוב האנשים החווים אירועים טראומטיים יש תגובות רגשיות חזקות.

לדברי ד"ר רנדו, יש אנשים שנאטמים או הופכים אפאתיים. אחרים חווים פלאשבקים של האירוע או נהיים עצבניים כשמישהו מזכיר אותו. יש אנשים שנמנעים משהייה במקומות מסויימים או בקרבת אנשים מסויימים שעשויים לעורר בהם את החוויה, ובכך הם בעצם מונעים את עצמם מהעולם. אחרים פונים לסמים, אלכוהול או תרופות.

הדבר היחיד שמשותף לקורבנות הוא העובדה שאין נוסחת תגובה אחידה. מגוון הרגשות האפשריים נקרא בז'רגון המקצועי: "תגובות נורמליות למצבים לא נורמליים".

מאיפה באים הרגשות הללו? למרבה הפלא לא מהלב, אלא מהמוח.

זה הכול בראש
רגשות ותגובות לטראומה, מתחילות ממקום אחד - המוח. כולנו מכירים את המשוואה: 'להילחם או לברוח?' משוואה שמייצגת את התגובה הפיזיולוגית האוטומטית של הגוף במצבי סכנה; או שהוא מכין אותנו "להילחם" או שהוא דוחק בנו "לברוח". מעטים מכירים את האופציה השלישית במשוואה והיא - לקפוא במקום.

בעת אירוע טראומטי, המוח שלנו יכול לשלוח אותות ביוכימיים שישתקו את הגוף באופן זמני. המוח שלנו הוא זה ששולט, לא אנחנו. "אנשים יכולים לקפוא במקום במצב טראומטי, לא מפני שהם פחדנים, אלא כי המוח שלהם הורה להם לעשות זאת", אומרת ד"ר רנדו. "הקפאון הזה הוא אחת מהשיטות הרבות של המוח להגן עלינו בעת אירוע  טראומטי".

במצב סכנה, הגוף עשוי לשחרר הורמוני לחץ שעלולים להעלות את רמת הסוכר בדם, את קצב דפיקות הלב או רמות האדרנלין. אחרי שהמצב הטראומטי מסתיים, הגוף על פי רוב חוזר לתפקד בצורה נורמלית. עם זאת, אם המצב הטראומטי הוא ממושך או חוזר על עצמו, המוח יכול "להיתקע" במצב של Hyperalert, סוג של כוננות מתמדת.

בימי קדם, שחזור חוויות טראומטיות היה נחוץ להישרדות. כך שכשאנשי מערות היו נתקלים בטורפים וניצלים בנס, מוחם היה מורה להם להירגע כיוון שהאיום נעלם, אך באותה מידה הוא היה ממשיך ומזכיר להם את החוויה, כך שידעו להתרחק מאותה סכנה בעתיד. בחברה המודרנית, אנחנו לא צריכים תזכורות מהמוח מכיוון שאיתותי אזהרה קיימים סביבנו בלי סוף. אנשים נאלצים לחיות מחדש את החוויות הטראומטיות שוב שוב באמצעות הערות שנאמרות על ידי אחרים או סיקור תקשורתי של מקרים דומים.

ד"ר רנדו אומרת שהתפקיד של המוח הוא לעזור לנו להתמודד עם ההתקף ולפתח מיומנות לעתיד, אבל מזהירה ש"כאשר השיחזור של הרגע הופך להיות הדרך שלנו בחיים, אז השיטה כבר לא שימושית". היא הופכת לטראומה.

האם זה אומר שאדם לא יכול להתגבר על ניסון טראומטי? לא בהכרח.

כאשר האדם מוכן
ניצולי טראומה מתאוששים בקצב שונה, כך שחברים ובני משפחה צריכים להעניק להם זמן להתאבל, ולהבין שהמצב קשה. יש אנשים שיתאוששו מהר יותר מאחרים, בהתאם לחומרת הטראומה, לנסיון הרגשי שלהם או במידה והם נדרשים להתמודד עם קשיים אחרים באותו הזמן. יש אנשים שירגישו בנוח לדבר על האירוע עם קרובים או בקבוצות תמיכה, אחרים לא ירצו לשתף לעולם.

כאשר אדם מוכן, יש אפשרויות רבות לעזור לו ללמוד להתגבר על החוויה הטראוטית. ישנן טכניקות טיפוליות רבות, אבל המפתח הוא מוכנות.

"כדי להתמודד עם הטראומה, אדם צריך ללמוד לפנות מקום להתמודדות" אומרת ד"ר רנדו. "הטראומה עשויה בסופו של דבר להיות חלק מסיפור החיים של האדם, אך המטרה שלנו היא שהיא תהיה רק פרק אחד מתוך המכלול ולא הספר כולו. גם אם זה יהיה הפרק הכי גדול ומשמעותי בחיים, הוא עדיין לא יהיה הספר השלם".

יש חיים אחרי הטראומה. איזה מין חיים? תלוי באדם, האם הוא מוכן שהאירוע הטראומטי יישאר בגדר משהו שהיה, או כמשהו שיגדיר אותו.