מה בין "חוזה המותק" ל-"חוזה הכספומט"

לקחת אחריות על עצמנו ועל האושר שלנו, זה עניין של החלטה. חתמו על חוזה חדש!

לפני מספר שנים, אהבת חיי שבר את ליבי. כמו ברוב הפרידות, זו לא הייתה פרידה ברורה וחד משמעית, אלא תהליך ארוך ומייגע של היפרדות, בו שני הצדדים מתקשים לשחרר אחיזה, כל אחד מסיבותיו שלו - אני, כי אהבתי ורציתי להאמין שהוא יחזור אליי, הוא, כי היה לו נוח מדי והוא פחד באמת לשחרר.

תהליך ההיפרדות התבסס בעיקר על מצבים בהם הוא יצר קשר וביקש את תשומת-ליבי, אני מצידי הענקתי לו את ליבי מן המוכן. בכל פעם שהייתי מסיימת איתו שיחת טלפון מטלטלת, הייתי גומרת אומר שזו פעם אחרונה ואינני מוכנה עוד להתרצות כך. בכל פעם שהייתי מסיימת איתו שיחת טלפון, הייתי נגעלת מעצמי וקובעת 'בפעם הבאה שיתקשר, אומר לו בצורה ברורה שזה נגמר ואינני מוכנה יותר!' אך כמובן שכל הצהרה מלווה תמיד במבחן מציאות, ולמרבה הפלא, תמיד נכשלתי בו; ברגע האמת, כאשר היה מתקשר, הייתי נמסה לאלף חלקיקים של סימפטיה.

תהליך ההיפרדות הזה נמשך חודשים ולא הצלחתי להוקיע אותו מליבי. למה? למה אני לא מצליחה? שיחות ארוכות ביני לבין עצמי העלו את ההבנה שאני חתומה בחוזה - "חוזה המותק" - כזה שהפר את כל זכויותיי, חוזה שאני ניסחתי. 

החוזה הוא פשוט - אני מצידי מסכימה להיות נחמדה ולבבית, לייעץ לו, ללטף לו את הגב, לצחוק מהבדיחות שלו, לשמוע איך עבר עליו היום ולא להעיז להתלונן, ובתמורה הוא יעריך אותי, יחשוב שאני רגישה, מקסימה, אנושית ובסופו של דבר יחזור לאהוב אותי.

כמה מגוחך.

כשסיימתי את השיחה האחרונה איתו, הבנתי שכל ניסיון שלי להיות הבחורה המתוקה מהחוזה, לא טוב לדימוי העצמי שלי, להפך, הוא פוגע בי בצורה קשה, שכן הוא מבוסס על רצונותיו שלו, במקום רצונותיי שלי.

כנראה שזה היה עניין של אגו - הצורך להיות נאהבת הניע אותי לחתום על חוזה מעוות כזה. התחושה שיש בעולם אדם שלא אוהב אותי, כנראה גרמה לי להשקיע אנרגיה במאבק לעורר אותו להרגיש אחרת. הטענתי את האהבה הזו, את האחיזה בו ואת ההצדקה לחוזה "המותק" באמונה כי בלי אהבתו, לא אוכל להיות מאושרת באמת.

למה המשכתי להיות חביבה וטובה אליו? כי התרגלתי להיות הבחורה הזו. משהו בי האמין כי אם אמשיך כך, אצליח לעורר אותו מחדש ולזכות בהערכתו. הופתעתי לגלות כי הדימוי העצמי שלי היה תלוי בדבר נזיל כל כך, חסר צורה ותלוש לחלוטין.

הבנתי שהדימוי העצמי שלי הוא למעשה כמו כסף שהרווחתי בעמל קשה והפקדתי בחשבון הבנק שלי, אך למרבה הצער, את כרטיס הכספומט הענקתי למישהו אחר.

באותו הרגע שניסחתי את "תאוריית הכספומט", הבנתי שאני חותמת על "חוזה המותק"  עם לא מעט אנשים בחיי. זה היכה בי כאשר חברה טובה עוררה את תשומת ליבי לכך שנהייתי גועלית. הדחף הראשון שלי היה להצטדק, להתנצל ולהסביר את עצמי, אבל מהר מאוד עצרתי את עצמי והבנתי שהיא צודקת. היא, שהייתה רגילה לחברה מרצה, מצאה את ההתנהגות שלי גועלית. זו לא הייתה אשמתה, הרגלתי אותה להרגיש כך. החתמתי את כל העולם שלי ב"חוזה המותק" כך שברגע בו ביקשתי להפר אותו ולדאוג לעצמי, הם מצאו אותי גועלית.

כמובן שאין דבר רע בלרצות להיות נאהב או להיות נחמד לאחר, אבל כאשר אדם עושה זאת מתוך תכלית, מתוך רצון להערכה, הרי שאין כאן כנות. כאשר הנחמדות מטרתה לבנות את הביטחון והדימוי העצמי, הרי שאין כאן אמת.

החלטתי לפרק את החוזה.

איך עושים את זה? השיטה הטובה ביותר שאימצתי לעצמי היא לתרגל אכזבה - נסו רק פעם לעמוד על שלכם וכתוצאה מכך לאכזב אחר, זה הכרחי! בהתחלה, תתמלאו ברגשות אשם, אל תיכנעו להם! הרשו להם להציף אתכם לכדי צביטה בלב, למדו להכיר את הצביטה, לקבל אותה, לשאת אותה. פתאום תרגישו משוחררים ממנה, זה יקרה בבת אחת. תחושת האשם כבר לא תניע אתכם, לא תשלוט בכם, אתם תשלטו בה.

לא הצלחתם הפעם, נסו שוב - בסך הכול זה אימון. הרשו לעצמכם את ההתנסות הזו, היא הכרחית, היא הדרך היחידה להפר את החוזה. הציבו גבולות לעצמכם ולאחרים. אל תחששו אם זה ירתיע אותם, אלה שאוהבים אתכם באמת, ילמדו להעריך אתכם דווקא בגלל שלמדתם להעריך את עצמכם.

אנשים חותמים על "חוזה המותק" כמעט בכל תחום בחיים, מבלי לשים לב - אנו מוכנים לאכזב את עצמנו וחלילה לא לאכזב את האחר. אנו סבורים כי ברגע שהאחר יהיה שמח,
זה יקרין גם עלינו ויגרום לנו תחושת סיפוק, אבל להפך, אנחנו הופכים מרוקנים עוד יותר. כיצד תזהו אם חתמתם על "חוזה המותק"? שאלו את עצמכם את השאלות הבאות:

1. האם בסיטאוציה בה אתם מאכזבים את האחר, מעצבנים אותו או מוציאים אותו מדעתו אתם נתקפים תחושת מצפון חזקה?

2. האם אתם משתדלים להימנע בכל מחיר ממחלוקות עם האחר?

3. האם אתם אובססיביים לגבי איך האחר מרגיש כלפיכם?

4. האם הפעולות שלכם מונעות בעיקר על ידי הצורך להיראות טוב על ידי הסביבה ולזכות באהדה?

כשפירקתי את "חוזה המותק" החלטתי לחתום על חוזה אחר - "חוזה הכספומט": 

1. הפסיקו לחוש רגשות אשם כאשר אחרים לא אוהבים אתכם - אין זה בשליטתכם לקבוע כיצד אנשים ירגישו כלפיכם, אך זה כן בשליטתכם לקבוע כיצד להתמודד עם זה. אין שום צורך שתנסו להתחבב על אנשים בכוח, תתרצו ותספקו כל שיגעון, בקשה או צורך שלהם, רק כדי שירגישו כלפיכם רגשות חיוביים. עליכם להתמודד עם האפשרות שלא כולם אוהבים אתכם, וזה בסדר. אתם הקובעים כמה "כסף" להפקיד בחשבון הבנק שלכם.

2. שימו את עצמכם בעדיפות עליונה -  ברגע שאתם מונעים על ידי מערכת שיקולים ותחושות של אחרים, הרי שלא תצליחו לרצות אף אחד ובטח לא את עצמכם. עליכם לשים את עצמכם במקום הראשון ולהפעיל מערכת שיקולים שמונעת על ידי תחושות ובחירות שלכם בלבד, מבלי לחשוש איך זה יתקבל או יתפרש על ידי אחרים. אלה החיים שלכם והם בידיים שלכם! אל תעניקו את הכספומט למישהו אחר!

3. לבסס חברויות אמת - עליכם לבסס חברויות הוגנות בהן מתקיימת מערכת חליפין הדדית, בה אין פראיירים, בה כל צד בונה ומחזק את הביטחון העצמי של האחר, ללא תלות והכרח. אם יש הבנה, הסכימו לחלוק את "הכסף" שלכם עם האחר, אך שמרו את הכרטיס לעצמכם.

4. יש להפריד בין ריצוי למיצוי - הציפייה שלכם להיות מאושרים צריכה להתבסס על יכולת לקבל ולא רק להעניק. לא ייתכן שתצפו להיות אהודים על סמך נתינה ללא חשבון שמבטלת אתכם מבלי לדרוש לעצמכם דבר. אל תבזבזו את כל "הכסף" שלכם על האחר, העניקו במידה, הציבו תנאים, הסכימו שהאחר "ישלם" עליכם גם.

5. למדו להגיד לא - החיים מציבים אינסוף התנגשויות בין רצונות של אחד לרצונות של אחר, עליכם לדעת את העקרונות שאינכם מוכנים לוותר עליהם ולהיות כנים עם עצמכם מספיק כדי להתמודד עם "הלא", להיות מוכנים להשמיע אותו, בלי נקיפות מצפון. אם אינכם מעוניינים ל"בזבז כסף" על האחר, אל תתנצלו. זכותכם להפעיל שיקול עצמי.

6. אחריות אישית - כל אדם אחראי על האושר שלו בלבד ואין שום צורך שיידרש ממנו לקחת אחריות על האושר של האחר. הפסיקו לתלות את מידת האושר שלכם באישורו של האחר, זו אחריות שלכם! חשבון הבנק וכרטיס הכספומט, רשומים על שמכם!
 

כמובן, הצורך לרצות ולהיות "המותק" שוכן בנו ודרושה תזכורת יומיומית להפסיק ולהפר את תנאיו הלא הוגנים, אבל זה אפשרי. הציבו לפניכם במקום זה את "חוזה הכספומט" - זה שווה את זה!