דיון קצר על הדרך לכוונות טובות

"האם אני מעביר מסר רע לילדים שלי?" זו כנראה השאלה המטרידה ביותר ששואל עצמו כל הורה כאשר הוא עורך עם עצמו חשבון נפש ותוהה איזה מין מודל לחיקוי הוא, והאם הילדים שואבים ממנו חינוך רע או לומדים ממנו גם את הטוב? דיון על הדרך לגיהנום שרצופה כוונות טובות... 

כבר שלושה שבועות שהמדינה הומה, ובין מאות אלפי האנשים שצועדים ברחובות, אפשר למנות גם לא מעט ילדים ופעוטות שמזיעים עצמם לדעת בתוך ההמולה, ולו רק כדי לספוג קצת ערכי ציונות, אהבת הארץ וערבות הדדית. הם יגדלו ויספרו לילדים שלהם שהם עשו היסטוריה, שההורים שלהם דאגו שהם ייקחו חלק בהיסטוריה, שהם גדלו על ברכיה של מעורבות חברתית אמיתית כאן בארץ ואיזה מסר נפלא העבירו להם ההורים. זה לפחות המסר שאתם ההורים, מקווים שהילדים שלכם יקחו איתם כצידה לדרך, אך האם תוכלו להבטיח זאת?  

כמובן שאתם אוהבים את הילדים שלכם ורוצים להעביר להם מסרים חיוביים ובריאים כדי להבטיח שיפנימו ערכים, נימוסים והליכות, אמונות ותפיסות עולם על עצמם ועל שמתרחש סביבם; אבל קחו את עצמכם כדוגמא מצוינת והסתכלו אחורה בשנים על התקופה בה אתם הייתם ילדים ושאבתם השראה וחינוך מההורים שלכם, האם לא תוכלו לזהות כי במקום בו כוונתם הייתה טובה וחיונית, הם דווקא כשלו?

כאשר התעקשו ללמד אתכם עבודה קשה, הגשמה עצמית, שליטה ואחריות, כאשר דרשו מכם את מלוא הרצינות וההשקעה, כאשר התעקשו לבלי סוף שלא תחזרו על הטעויות שהם עצמם עשו... האם לא היה בכל השפע החיובי הזה מידה רבה של קושי, של מתח וחרדה לאכזב? או אולי השפע הזה יצר מידה רבה של אשמה ושיפוטיות, עורר בכם רצון לבעוט במסגרת וליצור לעצמכם דרך חדשה?

הילדים של היום הם ההורים של מחר ובסופו של דבר, כולנו בני אדם ואנו נושאים משקל עודף של יתרונות וחסרונות, מקווים בסתר ליבנו כי האנשים שסביבנו, ובטח הילדים שלנו, ייזכרו לנו את הטוב וילמדו מאיתנו את החיובי. אך בואו נהיה מציאותיים, קרוב לוודאי, שהם ישאבו מכם את שני הצדדים בהתאמה ולא משנה כמה טוב אתם מבקשים עבורם, דווקא במקומות בהם לא תשגיחו (כי מה לעשות, לא ניתן להשגיח תמיד), דווקא אז, לאור המסר "הרע" שקיבלו, תתעצב אישיותם והם יזכרו לכם את זה לנצח.  

בסקר שנערך לאחרונה בו השתתפו יותר מ-1600 הורים לילדים בגילאים 5-17, נמצא כי רוב ההורים מודים כי זה הכרחי לחלוטין ללמד ילדים שליטה עצמית, חיסכון כלכלי, כנות, עצמאות, הגשמה, מצוינות, הרגלי אכילה טובים ונימוסים. עם זאת, כאשר נשאלו אם לדעתם הצליחו ללמד את הילדים שלהם את הדברים האלה ולחזק בהם אמונה לגבי המסר החיובי שלהם, אחוזי ההצלחה נעו בין 22%-49%.

כך למשל נמצא כי 84% מההורים מאמינים כי הם צריכים ללמד את ילדיהם נימוסים אבל רק 62% הודו שהצליחו לעשות זאת. בנוסף, 83% מההורים מאמינים בערכה של שליטה עצמית אבל רק 34% מאמינים שהצליחו להנחיל זאת לילדיהם.

תוצאות הסקר מלמדות בעיקר את העובדה כי הורים לא חיים בתוך אשליה ויודעים כי גם אם רצונם הוא אחר, הרי שהילדים סופגים גם לא מעט קושי ומסרים שליליים. הם כנראה מודעים לפרמטר האמביוולנטי שבו מצד אחד הם רוצים להבטיח שילדיהם לא יעשו את הטעויות שהם עצמם עשו, אך מצד שני, אין להם את היכולת לעודד אותם לעשות דבר שהם לא הצליחו ללמד את עצמם לעשות בזמנו. כך למשל, הורים מודים כי שליטה עצמית זה חשוב אך גם חשוב לא פחות להנות מהחיים ולא לקחת אותם ברצינות. דוגמא נוספת היא הורים שדורשים מהילדים שלהם להצליח בלימודים, אך הם עצמם לא השלימו תעודת בגרות, או הורים שמחנכים את הילדים שלהם את חשיבות ערך המשפחה, אך הם עצמם שומרים על קשרים לקויים ומקולקלים עם בני המשפחה. 

המסרים שאתם כהורים מעבירים לילדים, אינם נמדדים רק באופן מילולי, אלא גם כהתנהגות נצפית שיש לה השפעה לא מעטה על עיצוב תפיסת עולמם. אין בזה חדש, תיאוריות לחוד ומעשים לחוד - ואם לימדתם את הילד את החשיבות של "והדרת פני זקן" ובמבחן התוצאה לא זיהיתם כי באוטובוס עומד איש מבוגר, אז אם תרצו או לא תרצו, הילד סופג זאת, ולא משנה עד כמה השתדלתם לחנך אותו אחרת. המסרים ה"רעים" הם לא בהכרח מילוליים, לעיתים זה לא ה"מה" המועבר אלא "האיך". הרבה פעמים אתם רוצים להעביר מסר חיובי אבל הדרך שבה אתם שולחים אותו היא כוחנית, כך שהתוצאה שנוצרת היא הפוכה. 

האם יש כאן נכון או לא נכון? האם יש דרך לעקוף את המכשול? להימנע ממנו? לנטרל אותו? לעשות את זה אחרת? וכמה פעמים שמענו על מקרים בהם ילדים מבית טוב נפלו לעולם הפשע? האם רק על ההורים מוטלת האחריות?

הרבה מההורים מודים כי בשנים הראשונות של הילד, ההשגחה על התכנים והמסרים שהוא שואב היא מובהקת וגדולה, אך ככל שעוברים השנים ומצטרפים עוד ילדים לתא המשפחתי, קצת קשה לסנן כל פרט ופרט וככל שהם מתבגרים, הם מבינים קצת יותר על העולם שמסביב וכבר לא "קונים" את המשחק. ובכל זאת, איך ניתן להבטיח כי במאזן הטוב והרע שהילד חשוף אליו, הוא ישאב יותר טוב מרע?

לצערינו, אין פיתרון קסם ולא ניתן להבטיח זאת. כנראה שהשיטה היחידה היא להתבונן במראה - זה כואב אבל זה חשוב. הדרך היחידה היא שכל הורה יבחן את עצמו וישאל את עצמו מהם הדברים הבולטים בו שהילדים לומדים ממנו? האם הם סופגים ממנו את הידע והערכים הנכונים, האם הוא מהווה להם דמות מוצלחת לחיקוי, והאם בכלל הוא רוצה שהם יגדלו ויחקו אותו?

מילת המפתח היא כנות עצמית. לדעת את המניעים ואת ההשלכות. לדעת את עצמכם ואת הילדים שלכם. להודות בטוב, להודות ברע, להתמודד עם השדים, להשלים עם החינוך שאתם ספגתם מהבית, לחדול משיפוטיות ולקבל בהבנה את השיקולים, המניעים וההתרחשויות שהשפיעו עליכם כילדים. אם אתם תטיבו להתפייס עם הילדות שלכם, קרוב לוודאי שגם הילדים שלכם יגדלו מפוייסים.

אין כאן טריק קסם, רק התבוננות עצמית, לבחון כיצד אתם משקפים עבור הילדים שלכם את הטוב ואת הרע בעולם, כיצד אתם מעצבים להם מציאות ורודה מבלי להכניס אותם לתוך בועה של אשליות ובאותה נשימה, כיצד אתם חוסכים מהם את הגרעין הקשה של המציאות, בכל זאת.

ובאשר למציאות הנוכחית, שאלו את עצמכם - האם הבחירה להביא את הילדים לשורות המחאה נובעת מתפיסת עולם חינוכית או שפשוט לא מצאתם שמרטפית? האם זה נכון להם להיחשף לכל ההמולה הזו וכיצד זה עתיד להשפיע עליהם? ואין זה רק סביב המחאה, שהרי כל יום הוא בחירה בפני עצמה. כל יום הוא חשיפה וכל יום הוא אתגר וכאמור, אין כאן נכון או לא נכון, אין ערובה ואין הכרח - רק תקווה שהילדים יגדלו להיות בני אדם טובים וחיוביים, מעורבים, פעילים משפיעים ומגשימים, שהחיים יאירו להם פנים ושיהיה להם ארגז כלים עשיר להתמודד עם כל המכשולים והקשיים שבדרך.

האם ההשתתפות במחאה זו או אחרת תתרום לעצב אותם כאלה? אין לדעת. הרי חינוך זו משוואה ארוכה ומסובכת, מלאה בנעלמים. מה שבטוח הוא שיותר משהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, הרי שהדרך לכוונות טובות רצופה גם בלא מעט גיהנום... רק תחשבו על זה...