מיד תועבר לדף המבוקש
אנחנו נוטים להתייחס למחשבות שלנו כמו אל סרטים קצרים עם ידע עובדתי, שמונחים על מדף במוח שלנו ומחכים לרגע שבו נצטרך אותם. מתברר שהמציאות היא שונה לגמרי: בכל פעם שאתם מעלים את הזיכרון בעיני רוחכם, אתם משנים אותו, והתוכן החדש של הזיכרון יהיה מושפע מאירועים מהעבר הקרוב יותר. לדוגמה: כל המשפחה נפגשה ביום העצמאות לפני ארבע שנים, אתם לא זוכרים בדיוק מי הגיע ומי לא, אבל אתם חושבים שאתם זוכרים שהדודה שמגיעה לכל האירועים המשפחתיים האחרונים הייתה שם - אפילו שהיא לא הגיעה.
תתחילו לבחור טוב טוב את החברים שלכם כי אין אפשרות, גם אם רוצים, לשמור על מספר רב מדי של קשרים חברתיים. ההוכחה לזה נמצאת במחקר שנערך בשנת 2011 על ידי פרופסור רובין דאנבר - הוא מצא שאנשים מתחזקים קשרי ידידות עם עד 150 אנשים בשנה. הוא ביצע את המחקר בעזרת נתונים של חשבונות פייסבוק של מתנדבים, ובדק עם כמה אנשים יצר כל אחד מהם קשר במשך שנה אחת. אפילו אנשים שהיו להם 5,000 חברים לא חרגו מהכלל, ולא תחזקו חברויות עם יותר מ-150 אנשים. כלומר, למרות הנטייה שלהם להיות חברותיים ולהכניס אנשים רבים למעגל החברתי שלהם, הם עדיין לא היו מסוגלים להתייחס אל כולם ברמה האישית.
תתארו לכם שאתם נוחתים בנמל תעופה, בתוך עשר דקות אתם מגיעים לאזור של איסוף המזוודות ולוקחים את המזוודה שלכם מיד. עכשיו דמיינו מקרה אחר שבו אתם מגיעים לאזור האיסוף בתוך שתי דקות, ואתם צריכים לחכות שמונה דקות עד שהמזוודה שלכם מגיעה. איזה תסריט מבין השניים אתם מעדיפים? שימו לב שבשני המקרים עברה אותה כמות של זמן עד שיכולתם לאסוף את המזוודה. למרות זאת רוב האנשים - אם לא כולם - יאמרו שהם מעדיפים את התסריט הראשון, מפני שהמוח אוהב פעילות, והוא משחרר את ההורמון דופמין, שמייצר אושר, לאחר כל פעולה שבוצעה בהצלחה.
מחקרים מראים שהמוח שלנו לא יכול לאחסן לטווח הקצר יותר מ-3-4 פרטי מידע חדשים כמו מספרים, סעיפים או שורות. העובדה שאפשר לזכור בקלות 3-4 פרטי מידע יכולה להסביר למה כל כך הרבה דברים מחולקים ל-3-4 ספרות, למשל כרטיסי אשראי ומספרי טלפון שאנחנו זוכרים בעל פה "מתנגנים" לנו בראש בקבוצות של שלוש-ארבע ספרות.
המוח שלנו מעבד כל הזמן מידע שמגיע מהחושים שלנו, ומגיש לנו אותו כשהוא כבר מוכן לשימוש. למשל בכיתה א' קראנו לאט מאוד, כי שמנו לב לכל אות ואות, אך עם הזמן והניסיון המוח שלנו למד לעבד את המידע בקלות ומהירות רבה יותר. כיום אנחנו כבר לא צריכים להתייחס לכל אות בנפרד, אלא קוראים את האות הראשונה והאחרונה, מרפרפים על האמצע ו"מנחשים" מה המילה. נסו ותגלו שאתם יכולים לקרוא את המשפט הבא די בקלות: זה לא מנשה אפיה האתויות נצמאות בתוך הלימה, אם האות הראנושה והארחונה נצמאות במוקם הנוכן.
האם קרה לכם אי פעם שהלכתם ברחוב, חשבתם על משהו ואיבדתם את הריכוז בסובב אתכם עד כדי כך שבסוף המחשבה שלכם כבר הייתם בסוף הרחוב? אף על פי שלרוב אנו מייחסים חלימה בהקיץ לאנשים חולמניים בלבד, זוהי פעולה הרבה יותר נפוצה ממה שאתם חושבים - אדם ממוצע חולם בהקיץ כ-30% מהזמן ולפעמים יותר. מתברר שזה לא בהכרח דבר רע: נמצא שאנשים שנוטים לחלום בהקיץ הם יצירתיים, טובים יותר בפתרון בעיות ויכולים להרגיע את עצמם בקלות רבה יותר במצבי לחץ.
אם אנחנו נמצאים מול סכנה, היא מיד תתפוס את כל תשומת הלב שלנו ולא נוכל להתמקד בעניין אחר חוץ ממנה, דברים מעוררים מינית יתפסו את תשומת הלב שלנו, וריח של אוכל טוב יסיח את דעתנו. הסיבה לכך שלא נוכל להתעלם משלושת הדברים האלה היא שאפשר לסכם אותם תחת כותרת אחת: דברים שקשורים להישרדות. שלושת הדברים האלה הם מה שמשאיר אותנו על כדור הארץ, ולכן אנחנו לא יכולים להתעלם מהם.
כחלק ממחקר שנערך לאחרונה, מדענים העמידו שני דוכני טעימות ומכירה בתוך סופרמרקט. בדוכן אחד הם שמו שישה טעמי ריבה, ובדוכן השני היו עשרים ואבעה טעמים. רוב האנשים עצרו לראות ולנסות את הטעמים שהיו בדוכן מספר 1, אך בדוכן מספר 2 נצפו פי ארבע יותר מכירות. כלומר, אחרי שהלקוחות הכירו את המותג בדוכן מספר 1, ראו שהוא טוב והחליטו לקנות מהריבות, הם הלכו לדוכן מספר 2 כדי לבחור את הטעם מבין מבחר הטעמים הגדול יותר. נראה מכאן שמצד אחד המוח שלנו לא מסוגל להתמודד עם מגוון רב מדי של דברים שמוצגים בפניו, אך מצד שני אנחנו שואפים למבחר - רוב האנשים יבחרו ריבה אחת או שתיים מבין כל הריבות, אבל עדיין הם מרגישים צורך להרחיב את האפשרויות שלהם.
היינו שמחים להאמין שרוב ההחלטות שלנו הן תוצאה של תכנון מדויק, אך מתברר שהמציאות היא שונה לגמרי: רוב הפעולות והבחירות שאנחנו עושים הן דווקא לא מודעות ורובן נובעות מהרגלים שסיגלנו לעצמנו. למשל אנחנו לרוב לא בוחרים באופן מודע לנעול את הדלת כשאנחנו יוצאים, להדליק את הרדיו או האורות של המכונית או לצחצח שיניים אחרי שאנחנו קמים מהמיטה - אלה דברים שנעשים בצורה אוטומטית ברגע שמחליטים לעזוב את הבית, לצאת ליעד מסוים עם המכונית או להתחיל את היום. תארו לכם מצב שבו המנגנון האוטומטי הזה לא היה קיים – המוח שלנו כל הזמן היה מוטרד בשאלות שוליות שחוזרות על עצמן בכל יום.
המוח פשוט לא מסוגל לעשות שתי פעולות בבת אחת: נסו למשל לכתוב משהו אחד ולחשוב על משהו אחר, או להקשיב למישהו בזמן שאתם חושבים על דברים אחרים. מהר מאד תגלו שאחת הפעולות לא נעשתה, או נעשתה ממש לא כמו שצריך... למרות זאת אנחנו כן מסוגלים לעשות פעולה שלא דורשת תשומת לב (כמו הפעולות שמוזכרות בסעיף הקודם) יחד עם פעולה נוספת - אפשר למשל ללכת ברחוב ולדבר בטלפון תוך כדי. למרות ששילוב בין פעולות באופן הזה הוא אפשרי, עדיין הדעת תהיה מוסחת בקלות רבה יותר, וייתכן שאיכות הביצוע של אחת הפעולות תיפגע - למשל יהיה יותר סיכוי שתיתקלו במישהו בטעות או שתאבדו את הריכוז תוך כדי השיחה.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: