maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

משימתו של האמן

ב-18 בנובמבר, 1995, עלה לבמה הכנר יצחק פרלמן לנגן קונצרט באולם "אברי פישר הול" במרכז לינקולן בניו יורק.

אם אי פעם הייתם בקונצרט של פרלמן, אז בוודאי אתם יודעים שלעלות לבמה זה הישג לא קטן בשבילו. הוא חלה בפוליו כשהיה ילד ומאז יש לו התקן תמיכה וריסון בשתי הרגליים והוא הולך בעזרת זוג קביים. לראות אותו והולך לאורך הבמה, צעד אחד בכל פעם, בכאב ובאיטיות - זהו מראה שלא ניתן לשכוח.

הוא הולך בכאב, אך עדיין באופן מלכותי ואצילי עד שהוא מגיע לכסא. ואז, הוא מתיישב באיטיות, מניח את הקביים על הרצפה, מתיר את התקן התמיכה מרגליו, מעביר רגל אחת לאחור ומושך רגל שנייה לפנים. ואז הוא מתכופף ולוקח את הכינור, שם אותו תחת סנטרו, מהנהן בראשו למנצח ומתחיל לנגן.

עד עכשיו, היה הקהל רגיל לטקס זה. הם ישבו בשקט בשעה שהוא עשה דרכו לאורך הבמה עד לכסא שלו. הם נשארו לשבת בדממה בזמן שהיה מתיר את ההתקן מרגליו. הם המתינו עד שהיה מוכן להתחיל לנגן.

אבל הפעם - משהו השתבש. ברגע שהוא החל לנגן את הצלילים הראשונים, השתחרר אחד ממיתרי הכינור. יכולתם לשמוע את המיתר נקרע, זה נשמע כאילו נורתה ירייה באולם. לא יכולתם לטעות במשמעות של הצליל הזה וגם לא יכולתם לטעות במה שהיה עליו לעשות.

האנשים שהיו שם באותו הערב חשבו לעצמם: "הנחנו שהוא יצטרך לקום, לשים שוב את התקן התמיכה, לקחת את הקביים ולרדת מהבמה על מנת למצוא כינור אחר או למצוא מיתר אחר לכינור שלו". אבל הוא לא עשה כך. במקום זאת, הוא חיכה רגע, עצם את עיניו ואז סימן למנצח להתחיל שוב!

התזמורת החלה לנגן ויצחק ניגן מהיכן שהפסיק. הוא ניגן בכזאת התלהבות, בכזאת עוצמה ובכזה טוהר כפי שמעולם לא שמע הקהל קודם לכן.

כמובן שכל אחד יודע שזה בלתי אפשרי לנגן סימפוניה עם שלושה מיתרים - אני יודע זאת, אתם יודעים זאת, אבל באותו הערב, יצחק פרלמן סרב לדעת זאת.

יכולתם לראות אותו מתכוונן, משתנה, מרכיב מחדש את היצירה במוחו. ברגע זה, נשמע כאילו הוא מכוון שוב את המיתרים כדי להפיק מהם צלילים חדשים שלא ניתן היה להפיק מהם בעבר.

כאשר הוא סיים - הייתה דממה מדהימה באולם. ואז, קם הקהל על רגליו והריע. הייתה התפרצות יוצאת דופן של תשואות מכל פינה באודיטוריום.

כולנו נעמדנו על רגלינו, מריעים ומוחאים כפיים ועושים כל שביכולתנו להראות עד כמה אנחנו מעריכים את מה שהוא עשה.

 

הוא חייך, ניגב את אגלי הזיעה ממצחו והרים את קשת הכינור כדי להשתיק אותנו ואז אמר בקול שקט ומהורהר: "אתם יודעים, לפעמים זו משימתו של האמן למצוא כמה מוזיקה הוא יכול עדיין לייצר ממה שנשאר".

איזו אמירה חזקה זו הייתה. היא נשארה במוחי מאז ששמעתי אותה. ומי יודע? אולי זוהי דרך החיים לא רק של אמנים, אלא של כולנו.

ולכן, אולי המשימה שלנו בעולם הרעוע, המבלבל והמשתנה הזה שבו אנו חיים, היא לייצר מוזיקה בתחילה - עם כל מה שיש לנו, וכשזה הופך לבלתי אפשרי, אז לייצר מוזיקה ממה שנשאר לנו...

מקור: מני סלם
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: