סיפורו המרגש של האצ'יקו, הכלב הנאמן בעולם

למרבה הצער, בשנת 1925 נפטר בעליו של האצ'יקו, הידסבורו אואנו, כתוצאה מדימום מוחי בעת הרצאה שנשא באוניברסיטה בה הועסק, ולא שב עוד לביתו ולתחנת הרכבת, בה חיכה כלבו הנאמן על מנת לקבל את פניו. לאחר מותו, החליטה אלמנתו של אואנו לעזוב את ביתם המשותף ואת העיר טוקיו מאחור, מכרה את הבית ומסרה את הכלב למשפחה אחרת.

האצ'יקו, שהתקשה מאוד להתמודד עם הגעגועים העזים לבעליו האהוב, ברח מביתו החדש מספר פעמים ושב אל ביתו הקודם, מתוך תקווה למצוא שם את אואנו ולהתאחד עמו שוב. אך בכל פעם היה חוזר כלעומת שבא, עד שלבסוף הבין כי אואנו אינו מתגורר שם עוד. מאז, נהג הכלב המסור להגיע מדי יום ביומו אל תחנת הרכבת, באותה השעה בה נהג בעליו לחזור מעבודתו, כדי לקבל את פניו.

כך נמשכו הדברים במשך יותר מ-9 שנים. הכלב שנהג להגיע ולהמתין מדי יום לבעליו שלא ישוב עוד, שבה את ליבם של עובדי תחנת הרכבת והנוסעים, שטיפלו בו ודאגו לספק לו מזון. אחד מבאי התחנה היה תלמידו לשעבר של אואנו, שעסק בחקר כלבים מזן אקיטה ואף פרסם מספר מאמרים אודות הכלב, שהקנו לו פרסום רב. אחד מהם אף פורסם בעיתון והפך את שמו של האצ'יקו למוכר בכל רחבי יפן.

לאחר כמעט עשור בו נהג להמתין מדי יום לשובו של אואנו, החליטו המקומיים, שהכירו ואהבו את הכלב הידוע, להנציח את האצ'יקו באמצעות פסל בדמותו, שנבנה והוצב בכניסה לתחנת הרכבת בשנת 1934. למרבה הצער, לאחר כל השנים בהן הוא המתין מדי יום ביומו לבעליו אותו לא זכה עוד לראות, נפטר האצ'יקו בגיל 11 שנים כתוצאה מגידול סרטני.

לאחר מותו, נשרפה גופתו של האצ'יקו ואפרו נטמן בבית העלמין אאויאמה מינטאו שבטוקיו, ליד קברו של פרופסור הידסבורו אואנו, על מנת שיוכל להתאחד שוב עם בעליו האהוב. פרוותו שומרה ופוחלצה וכיום היא מוצגת במוזיאון הלאומי למדעים שבטוקיו. פסל נוסף בדמותו הוצב ליד המוזיאון לכלבי אקיטה שבטוקיו, ואפילו קו הרכבת בו נהג אואנו לנסוע למקום עבודתו שונה וזכה לשם ''קו האצ'יקו''.

סיפורו המרגש של האצ'יקו נשא כנפיים והתפרסם ברחבי העולם. הופקו שני סרטי קולנוע אודות חייו של הכלב (הראשון יפני מ-1987 והשני אמריקני מ-2009 בכיכובו של ריצ'ארד גיר), ובשנת 2004 ראו אור שני ספרי ילדים העוסקים בסיפורו. בנוסף, מדי שנה ב-8 באפריל מתקיים טקס זיכרון לכלב המיוחד הזה, ליד פסלו שבתחנת הרכבת.