נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
אף פעם לא הייתי אדם ביישן. עוד כשהייתי בגן אני זוכרת שדרשתי להופיע בכל הצגה וקבלת שבת. אם מסתכלים בתמונות שההורים שלי צילמו בילדותי אי אפשר להתכחש לכך שאהבתי את המצלמה ולהיות במרכז העניינים. גם כשהתבגרתי נשאר בי עוד זיק שובבות והמון רצון לחלוק את הרעיונות והמחשבות שלי בהתלהבות גדולה. כשנודע לי שאני מצפה לבת, לא היה גבול לשמחה שלי. אפשר להגיד שמהרבה בחינות דמיינתי שהיא תהיה גרסה משופרת של הילדה שאני הייתי. כעבור כמה שנים התברר לי שהמחשבה הזאת רחוקה מהמציאות ונאלצתי להתמודד עם העובדה הזאת.
כשהיא הייתה ילדה קטנה היה ברור שהבת שלי לא נהנית מתשומת לב ומרגישה לא בנוח כאשר היא מופנית אליה. בתי הייתה ילדה שנצמדת לרגל שלי ומסתירה מאחוריה את פניה בכל פעם שהיינו פוגשות אנשים זרים, או חברים ובני משפחה שהיא פשוט לא הכירה היטב. היה ברור לי שאני אוהבת אותה יותר מאשר את החיים עצמם, אך נאלצתי לעבור תהליך בו ניסיתי להבין אותה ואת מי שהיא מבלי להשליך עליה את הציפיות שלי.
השינוי בגישה שלי התחיל כשיום אחד חברה שאלה אותי לגבי בתי: "למה את לא נותנת לה להיות מי שהיא?" - המשפט הזה הכה בי כמו רעם ביום בהיר. הבנתי שבכל השנים בהם דחפתי אותה קדימה, חשבתי שיש בתוכה מישהי כמוני ש"רק מחכה לצאת החוצה", בעוד שזה ממש לא היה המקרה. החלטתי להפסיק לתרץ אותה בפני אנשים ולהגיד ש"היא ביישנית" והתחלתי לאפשר לה להיות עצמה מבלי להרגיש שזה משהו שצריך להסביר לאחרים. הופתעתי לגלות שברגע שהנחתי לה, היא עשתה צעדים מרצונה ובכוחות עצמה להכיר אנשים חדשים. היא לא אני, ואין גם צורך שתהיה כזאת, וכשהבנתי זאת כתבתי את העקרונות שלמדתי על התהליך המופלא ששתינו עברנו יחדיו:
אל תדחפו את הילד שלכם לאור הזרקורים כדי לגרום לו להפסיק להיות מופנם, להפך, זה רק יעצים בו רגשות שליליים כמו חרדתיות וחוסר נוחות, ועלינו כהורים לרסן את הדחף שלנו לעשות זאת. לא פעם נאבקתי עם עצמי כשראיתי שהבת שלי לא יוצרת קשר עין עם מישהו שמדבר איתה, כשהיא סירבה לשחק עם ילדי השכנים החדשים, וכשהיא העדיפה לשבת עליי במקום להצטרף לבני גילה סביב שולחן היצירה. בהתחלה הייתי מנסה ללחוץ עליה ולהעיר לה שהיא חייבת להיפתח ולהיות יותר חברותית אך זה לא עזר, ולמעשה כל הערה שלי גרמה לה לסגת עוד יותר לאחור.
אל תשוו את ילדכם לילדים אחרים. במקרה שלי אפשר להגיד שהשוויתי את בתי לילדה שאני הייתי, אך זה לא נגמר שם. משפטים בסגנון "תראי את דנה, איך היא מדברת עם כולם", שגורים בפיהם של הורים לילדים מופנמים. ההשוואה הזאת גורמת לילד שלכם לחוש שהוא מאכזב אתכם ושיש דרך "נכונה" ו"לא נכונה" להיות ולעשות דברים. בדיוק כפי שלא תשאלו את הילד שלכם למה הוא לא מלכלך את הבגדים שלו כמו ילדים אחרים, אין סיבה שתשוו כשזה מגיע לדברים שאתם רואים כ"חיוביים". זה הזמן להודות, תרתי משמע, שיש לי בת מסודרת, חכמה, מצחיקה וסקרנית, ויכולתי לראות זאת בבהירות ולהעריך זאת, יחד עם עוד המון יתרונות שיש בה, רק כשהפסקתי לצפות ממנה להיות משהו שהיא לא. אני בטוחה בכך שגם לילדים שלכם יש לא פחות תכונות חיוביות, אם לא יותר.
שבחו את ילדכם על יכולתו להתגבר על פחדיו, אם אחד מהם הוא החשש מהסביבה ומאנשים חדשים, זה ראוי לציון מצדכם על אחת כמה וכמה. כאשר הילד שלכם מוכן לקחת צעד קדימה, העניקו לו חיזוק, אם הוא עדיין משתהה, תנו לזמן לעשות את שלו. נסו להתחבר למקומות בהם גם אתם מרגישים לא בנוח, ולמרות שאינכם מופנמים, בטוח שיש כאלה. העניקו לילד שלכם משפט מזדהה כמו "גם אני נלחץ לפעמים במצבים כאלה או אחרים, כל הכבוד שניסית". והכי חשוב הוא שתתמקדו בחיובי במקום בשלילי.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: