|
אחי מוקי, (מוקי, משה שבתאי פרשטנדיג) היה בן עשרים כשנפל במלחמת יום כיפור, ב-20.10.73. הוא היה בבית בחופשת שחרור והתכונן לקראת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. כשנשמעו האזעקות הראשונות הוא מיהר לחזור לצבא. הוא לא המתין שיקראו לו. הוא שרת בשריון בגדוד 430.
בימים האחרונים של המלחמה, הוא עבר עם הטנקים שחצו את התעלה אל מצרים. שם בהר ג'ניפה בניסיון לחסל בסיסי טילים, הטנק שלו נפגע מטיל והוא נהרג.
הוא היה אחי היחיד. כעבור מספר חודשים ילדתי את בני ושמו אחיקם.
בשנים שחלפו אני בטאתי את אבלי בכתיבת שירים, שפורסמו בחוברת "שׂיח שכולים". חלפו שלושים שנים ואני רציתי להנציח את אחי בציור. פתחתי את אלבומי התמונות כדי למצוא תצלום לצייר לפיו. מתוך דפי האלבום הביטו בי פניו של אחי והם כולם מצולמים בצילומים של פעם, בשחור לבן. וגיליתי שגם הזיכרון שהתקבע בראשי היה בשחור לבן והייתי צריכה מחדש להמציא את צבעיו של מוקי.
כאבתי את אבדן הצבעים ובכאבי כתבתי שיר.
דיוקן בצבעים
האם אתה יודע אחי
כשהלכת למלחמה-
לקחת אתך את כל הצבעים
ובארון השארת לי תמונות
רק בשחור לבן
בחלוף השנים דהו הצבעים בזכרוני,
ניסיתי להעלות את הצבע שהיה בעיניך
כשחיוך האיר את הפנים ושׂרטט עליהם קמטים,
אבל אתה השארת לי תמונות רק בשחור לבן.
חיפשׂתי את צבעיך במדבר
שם דמך צבע באדום את דופן הטנק
ואת החול הצהוב,
אך הייתה לי רק תמונה בשחור לבן.
לקחתי את קופסת הצבעים
ובחכחול משחתי את דמותך על הבד.
מנבכי זיכרוני העליתי את הירוק שהיה בעיניך
ואת הזהב שנמהל בתלתלי שׂערך.
נתתי ורוד בלחיים, שקפאו בחוורון המות
והאדמתי את השׂפתיים שכמהו לנשיקה.
הוספתי את תכלת השמים
ואת אודם השקיעה לתמונות בשחור לבן,
שהשארת לי באלבום.
לשיר הזה, חיבר זאביק אלישע מנגינה. ויש לי הנצחה נפלאה של אחי. כשנכדי משמיעים את השיר או שרים אותו, לבי מתרונן.
מוקי לא נשכח.
הונצח על ידי: אחותו, נורית ליברמן.
|
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: