המעגל שנסגר - סיפור ישראלי מרגש במיוחד

בתל אביב יש חבורה של נהגי מוניות, אשר בכל חודש יושבים בביתו של מישהו אחר, שותים ומספרים את כל החוויות של השבוע שהיה להם. אחרי כמה סיפורים של כמה נהגים, קם אחד מהם ואמר: "עכשיו אני מבקש לספר לכם מקרה מעניין שאירע לי השבוע". וכך סיפר: 

השבוע, נסעתי כהרגלי ברחובות תל אביב, חיפשתי אחר נוסעים. לפתע לקוח סימן לי לעצור. הנוסע היה נראה מצחיק נורא: קשיש, עם חולצת מיאמי מכופתרת, שעון וצמידים מזהב על ידו. הוא עלה למונית ואמר לי: "סע לשינקין". התחלתי לנסוע והתפתחה ביננו שיחה. האיש סיפר על עצמו, על הצלחותיו ועל המפעלים וההשקעות שיש לו.

לאחר כמה דקות של נסיעה הוא שאל אותי אם אפשר לעשן במונית. אמרתי לו, "בכבוד, תעשן". אז הוא הוציא סיגר, ואני קצת מבין בסיגרים. הסיגר הזה היה שווה מינימום 500 דולר, ובזמן שאני מוציא את ה-'נקסט לייט' שלי, הוא צעק: "לא, לא  - אני אדליק לך". אז הוא הוציא מצית זיפו ששווה עוד איזה 1,000 דולר, ואיך שהוא בא להדליק לי את הסיגריה, שרוול החולצה שלו התרומם ויכולתי להבחין במספר הטבוע על ידו, כזה שהוטבע על זרועותיהם של היהודים המובלים למחנות ההשמדה.

באותו מבט חטוף "צילמתי" את המספר, וזה גרם לי להתרגשות עצומה. באופן אוטומטי הרגל שלי נחה על דוושת הבלם ומיד עצרתי בצד הכביש. הפניתי את מבטי לאחור, ואמרתי לו בהתרגשות: "אתה ניצול שואה?" הוא הסתכל עלי בתדהמה על כך שעצרתי, כועס, רוגז ולא מבין את פשר שאלתי. "מה, אף פעם לא נפגשת עם ניצול שואה? תמשיך לנסוע בבקשה, אתה מעכב אותי!!"

המספר שקראתי על זרועו ריגש אותי, ובקשתי שיספר לי על קורותיו בתקופת השואה. הוא לא היה רגיל לכך שנהג מונית, או איזשהו אדם, יתעניין כל כך בקורותיו, באופן כל כך פתאומי. הוא לא הבין למה עצרתי, ולאחר היסוס קל הסכים לספר מעט על קורותיו. הוא סיפר שכל בני משפחתו נספו בשואה והוסיף: "אחרי השואה, חיפשתי וחקרתי כדי לברר אם מישהו מבני משפחתי ניצל. הגיעה אלי שמועה שאחי נמצא בארץ ישראל. הגעתי לכאן, אף אחד לא ידע להגיד לי דברים ברורים, אבל מישהו שפגשתי סיפר לי שהכיר את אחי ושהוא נפטר בארץ. כך נשארתי לבדי בעולם..."

הנהג שסיפר את סיפורו במפגש החברתי של נהגי המונית, עצר את סיפורו ולקח נשימה ארוכה. חבריו, שהאזינו בקשב רב לסיפור המרתק, דחקו בו להמשיך, אבל בתגובה הוא אמר להם:

"לפני שאמשיך לספר לכם מה קרה עם הנוסע, אני מבקש שתאזינו קודם לסיפור האישי שלי..." והמשיך:

אתם מכירים אותי כבן אדם דתי, אבל אני לא הייתי אדם דתי כל חיי. חזרתי בתשובה. נולדתי בקיבוץ חילוני והייתי חילוני לגמרי. לא היה לי שום קשר לדת. 

הייתי נער, בגיל שלפני הגיוס. יום אחד ישבתי בחדר האוכל בקיבוץ, בלי תיאבון ובלי חשק לאכול. הייתה לי תחושת בחילה. אמרתי לעצמי, שמוטב שאמשיך את עבודתי, אסיים אותה במהרה ואלך לישון מוקדם. במקום עבודתי הייתה גיגית ענקית כזאת, שלשם היינו זורקים תפוחי אדמה. בתחתית הגיגית היו להבים גדולים, כמו בבלנדר, שאיתם היינו קוצצים את תפוחי האדמה.

באותו יום, שהיה יום גשום, חזרתי לעבודתי ליד מכונת קיצוץ תפוחי האדמה. נעליי היו רטובות. עליתי לגיגית לשפוך את תפוחי האדמה ומעדתי פנימה לתוך הגיגית, וזאת בשעה שהמכונה פועלת. נחבלתי. צעקתי בכאב, אבל הרגשתי עוד יותר נורא, כשקלטתי שלאט לאט אני יורד עם תפוחי האדמה לתחתית הגיגית אל תוך הסכינים. היה ברור לי שאני עלול תוך זמן קצר להיפגע מהלהבים.

צעקתי בכל כוחי לעזרה, אבל אף אחד לא שמע אותי כי כולם היו בחדר האוכל. ניסיתי לטפס על הדופן הפנימית החלקה והגבוהה על מנת להיחלץ משם, אבל לא הצלחתי. ואז התחלתי לצעוק, לזעוק ולהתפלל לבורא עולם.

דומני שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שפניתי לבורא עולם. קראתי בקול: "תעזור לי, תציל אותי, אני לא רוצה למות!"​ ואז, בעודי צועק וצורח, מבוהל ומלא חרדה, ראיתי פתאום יד מושטת אלי, לופתת את ידי בחוזקה ושולפת אותי מתוך הגיגית. הדבר הראשון שראיתי היה מספר טבוע על היד.

זו הייתה ידו של זלמן מהקיבוץ. זלמן היה ניצול שואה, ובגלל השואה הוא היה בהלם ובטראומה, ולא דיבר או תיקשר עם אף אחד. אמרתי לו בהתרגשות "תודה רבה רבה, ממש הצלת אותי!" והוא? הוא לא התייחס לעניין יותר מדי. פשוט המשיך ללכת.

מאז אותו אירוע, המספר שראיתי על זרועו של זלמן רדף אותי כל חיי. זכרתי אותו ויכולתי לדקלם אותו בכל רגע נתון. התגייסתי לצבא, ושלוש הספרות הראשונות של המספר האישי שלי היו כמו שלוש הספרות הראשונות של זלמן. השתחררתי מהצבא וקניתי דירה בבניין מגורים בעיר. שתי הספרות האמצעיות של הבניין היו שתי הספרות האמצעיות של זלמן. הזמנתי טלפון סלולרי, ושלוש הספרות האחרונות של מספר הטלפון שלי, היו שלוש הספרות האחרונות שעל ידו של זלמן...

כשהתמהוני במונית שלי הרים את ידו להצית את ה-'נקסט לייט' עבורי, זה היה כמעט בדיוק אותו מספר של זלמן, שאותו ידעתי בעל פה כל חיי. רק הספרה האחרונה הייתה שונה. באותו הרגע שראיתי את המספר של הבחור שהיה איתי במונית, הבזיקה במוחי מחשבה. לאחר שעצרתי ונעלתי את הדלתות, ולאחר שיחה קצרצרה עם הנוסע שעליו כבר סיפרתי, למרות בקשתו להמשיך בנסיעה הרגילה, עשיתי סיבוב פרסה והתחלתי לדהור לכיוון ההפוך.

הנוסע נבהל והתחיל לצעוק עליי: "לאן אתה נוסע?" ואני לא הגבתי, רק לחצתי על דוושת הגז והאצתי את המהירות. הוא חשב כנראה שאני חוטף אותו והתחיל להשתולל בצעקות. אני שתקתי ולא הגבתי. הייתי בטוח שאני עושה את המעשה הנכון. נהגתי במהירות רבה, אבל באחריות. המחשבה שהבזיקה במוחי רק שניות אחדות קודם לא הרפתה ממני.

לא רציתי לשתף את הנוסע במה שעבר עליי. פניי היו מועדות לקיבוץ שבו גדלתי. החלטתי לנסוע לזלמן. בעצם, לא ידעתי אם הוא עדיין קיים. אולי אפילו נפטר, אחרי הכול כבר עברו שנים מאז שעזבתי את הקיבוץ! למרות חששותיי שנסיעתי תהיה לשווא, הייתה לי תחושה, ואולי רק תקווה שאמצא את זלמן חי וקיים.

סוף סוף הגעתי לקיבוץ המוכר והחביב. הזיכרונות הציפו אותי, אבל דחקתי אותם הצידה, והגעתי היישר לדירתו של זלמן, כאילו רק אתמול עזבתי את הקיבוץ. ירדתי מהמונית כשהנוסע עדיין בתוכה ודפקתי בהתרגשות ובחוזקה על הדלת, בספק אם זלמן עדיין חי.

כעבור דקה או שתיים, שנדמו לי כנצח, הדלת נפתחה, ולא יאומן: זלמן, חי וקיים, עומד בפתח. הוא עמד שם עם המבט החלול שלו, ואני התנפלתי עליו בחיבוק, כמי שלא ראה אדם קרוב שנים רבות. זלמן, שלא הרבה לדבר, נשאר אדיש ונראה שאינו זוכר אותי.

אולי יעניין אותך גם:

3:41

הזקן מברלין: שיר על הדור השלישי לניצולי השואה עם מסר לחיים...

28:18

חודש אחרי הניצחון והארץ פורחת: צפו בחיים בישראל בשנת 1967

8:53

קשה שלא להתרגש מהמופע העוצמתי הזה של שלמה ארצי במצעד החיים

ככה משפרים את הריכוז והזיכרון בטבעיות לפי רפואת המזרח...

וכך, בעודי אוחז בזלמן בפתח הדירה, ירד הנוסע התמהוני מהמונית, התקרב אל שנינו מבלי שהבחנתי, ראה את המחזה והתנפל על זלמן בחיבוק. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הניחוש הפרוע שלי נמצא נכון: זלמן והנוסע שלי היו  א ח י ם!!!

על אף כל השנים שעברו ועל אף שבגרו והזדקנו – ניכר הדמיון שבין השניים. השניים קלטו בחושיהם הבריאים שהם אחים, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי את זלמן מדבר!!!

הרגשתי, שזלמן נשלח מן השמיים להציל אותי מלהבי מכונת החיתוך, על מנת שאוסיף לחיות, ולהביא אליו את אחיו האבוד. הרגשתי שהתפקיד שמילאתי בדרמה זו, לא היה מקרי. היה ברור לי שמלמעלה הועידו לי את התפקיד הזה, ולא נשאר לי אלא להיות אסיר תודה על שההשגחה זימנה לי תפקיד כה נהדר ונפלא בדרמה זו.

כך סיפר נהג המונית לחבריו, והתיישב במקומו, כשהוא זוכה לחיבוקים חמים על האירוע המדהים.