מנת המזון הקטנה של נחום גורביץ`

ברוסיה פרצה המלחמה, הגרמנים התקדמו והרוסים פתחו בהכנות קדחתניות למלחמה והתכוננו לפצועים רבים. בתיה גורביץ' נקטה צעדים משלה כדי להבטיח את רווחתם של בני משפחתה במהלך המלחמה. היא הלכה מיד לחנות וקנתה כיכרות רבים של לחם ישן. את הכיכרות הללו היא פרסה ועשתה מהם צנימים שחיי המדף שלהם ארוכים יותר – וכך יהיה לה לחם כשהמזון יאזל במהלך המלחמה, שצפו כי תהיה ממושכת.

חיילים רוסים במלחמת העולם השנייה

בהמשך המלחמה החלו הרוסים לפנות ממוסקבה נשים וילדים, כולל את בני משפחת גורביץ', ולהעביר אותם לאזור איוונובקה ההררי שברוסיה. מאגרי המזון בחנויות הלכו והידלדלו, אך לבני משפחת גורביץ' היה הלחם ששמרו ושעזר להם לשבור את רעבונם, לפחות באופן חלקי.

עם פרוץ המלחמה גויס אבי המשפחה, נחום, לצבא הרוסי. הוא הוצב לזמן מה בכניסה למוסקבה, שהופצצה על ידי הגרמנים במשך שמונה עשר חודשים ברציפות. מאוחר יותר קיבל נחום עבודה כקצין אספקה הכפוף לאחד הקצינים רמי הדרג.

כיוון שהוצב ליד עיר גדולה, הייתה לו ההזדמנות להמשיך לאכול מזון כשר ולשמור שבת ואת החגים היהודיים. בעבור נחום, להיות במוסקבה פירושו היה הזדמנות לסייע ליהודים אחרים, שהיו במצוקה נואשת.

בנקודה מסוימת סבל נחום מאולקוס ואושפז בבית חולים צבאי. המשפחה החשיבה תקופה זו לתקופה טובה, שכן לפחות הם ידעו היכן נמצא אביהם. נחום חלק את חדרו בבית החולים עם חייל יהודי אחר.

אף שבתיה הייתה עסוקה בדאגה למשפחתה, הרי שלוש פעמים בשבוע נהגה לנסוע נסיעה ארוכה כדי לראות את בעלה. בצבא הוא היה יכול לדאוג לעצמו מבחינת מציאת מזון כשר והכנתו, אך לא היה מסוגל לעשות זאת יותר בהיותו שוכב סובל מכאבים על מיטת בית חולים, לכן היא הביאה לו מזון כשר.

מאוחר יותר, ייזכר בנם מוליק בפעם היחידה שבה לקחה אותו אמו לבקר את אביו במהלך אותם שבועות ספורים שבהם היה בבית החולים.

אחרי המלחמה ברחה משפחת גורביץ' מברית המועצות בעזרת דרכונים פולניים מזויפים. המשפחה נשארה באירופה משך תקופת מה, אך מאוחר יותר הם עקרו לאוסטרליה, שם היו ממייסדי תנועת חב"ד-ליובאוויטש. מוליק נשא לאישה את חווה, ובשנת 1964 הם עלו לישראל עם שני ילדיהם.

ההמתנה לפקיד
בהתחלה הם גרו בביתו של קרוב משפחה בירושלים, שם מצא מוליק עבודה שנתנה להם יציבות כלכלית. זמן קצר לאחר מכן הם מצאו דירה שרצו לקנות, אך כדי לקנותה, היה עליהם להשיג ערבות להלוואות מן הסוכנות היהודית.

מוליק נסע כמה פעמים למשרד הסוכנות היהודית, אך בכל אחת מנסיעותיו העלה חרס בידיו. הוא נאלץ להמתין שעות רבות כדי להגיע לפקיד, וכשהגיע, אמר לו זה שהאנשים שאותם היה עליו לפגוש אינם נמצאים שם.

מוליק למד על הבירוקרטיה הישראלית בדרך הקשה. הוא לא היה יכול לקחת חופש מעבודתו כדי ללכת לסוכנות ולהמתין בתור. אך הוא למד שרבים נאלצו לעשות כך במשך חודשים רבים, עד שקיבלו את הנייר החתום עם האישור לקבלת הלוואה. הימים הארוכים והחמים וקשיי הנסיעה מביתו שבירושלים לתל-אביב לא הקלו על תסכוליו.

בבוקר אחד שכזה, אחרי שנסע לשם כל יום במשך שבועיים, ציפה מוליק שהפקיד יאמר לו את מה שאמר לו עד כה. אך הפעם היה פקיד חדש, כך שהתירוץ עמד לפחות להיות מושמע על ידי קול אחר...

בעודו ממתין לתורו, הבחין מוליק שהאיש החדש הזה עשה רושם חביב יותר, אף שמי יודע אם עובדה זו תשנה בכלל? תוך חצי שעה ישב מוליק מול הפקיד החדש והציג בפניו את דרכונו האוסטרלי.

"אז איפה נולדת?" שאל הפקיד.
"ברוסיה".
"בדרכון שלך כתוב פולין", אמר הפקיד.
מוליק גולל בפניו את פרשת בריחתה של משפחתו מרוסיה ב-1946.
"אז הדרכון הזה מזויף?"
מוליק הסביר לו שהמידע שבדרכון נכון כולו, רק הלאום אינו נכון.

נראה היה כי הפקיד מבין את הסיטואציה והוא החל לבדוק את הפרטים האחרים שבדרכון.

"גם אני הייתי ברוסיה במלחמת העולם השנייה", החל הפקיד לספר לו. "הייתי חייל בצבא הסובייטי, ושכבתי בבית החולים ליד איש ששם משפחתו היה כמו שלך. אשתו הביאה לו אוכל כל כמה ימים, כי הוא אכל מזון כשר בלבד".

צמרמורת חלפה בגוו של מוליק בעודו נזכר ביום שבו הלך לבקר את אביו בבית החולים. כאשר המשיך הפקיד לתאר את תקופת שהותו בבית החולים, לא יכול היה להתאפק יותר ואמר, "האיש הזה היה אבא שלי, וזו הייתה אמא שלי שהביאה לו אוכל". מוליק סיפר לו שלמעשה, הוא עצמו הלך פעם עם אמו לבית החולים.

הפקיד הביט במוליק בדממה, המום נוכח ההשגחה העליונה שהפגישה ביניהם. מוכה תדהמה, הוא שאל על משפחתו של חברו לחדר בית החולים, ומוליק השיב על שאלותיו.
משהרהר הפקיד בכל מה שאירע, אמר למוליק: "האם אתה יודע מה עשה אביך עם המזון שהביאה אמך לאחר שהיא הלכה?"

חשב מוליק לעצמו, "פשוט מאוד, הוא היה אוכל את המזון מהר. הוא היה רעב מאוד, כיוון שלא נגע בכל מזון אחר".

"הוא היה מתחלק אתי באוכל", אמר הפקיד, בהשיבו בכך על שאלתו שלו, "כדי שגם אני אוכל מזון כשר".

הוא שאל את מוליק מה בדיוק הוא צריך. מוליק אמר לו שהוא זקוק לחמש חתימות כדי להבטיח את ההלוואה שלו. הפקיד אמר לו להישאר במקומו ויצא לחדר אחר. כעבור עשר דקות שב עם כל החתימות שהיה מוליק צריך. באותו יום יצא מוליק ובידיו נייר האישור למשכנתא שלו... ובלבו שיעור באהבת ישראל.

הרב דוד זקליקובסקי הוא חבר מערכת באתר חב"ד.אורג