נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
כבר שנים רבות שהישראלים חוששים מביקור במדינות מוסלמיות וגם מביקור במדינות אירופאיות מסוימות, בהן גלי הגירה ושינויים פוליטיים גרמו לעלייה משמעותית ברמת האנטישמיות וביחס מזלזל עד תוקפני כלפי מטיילים ישראליים. אך יש מדינה מפתיעה באירופה שמוכיחה שלכל כלל יש את היוצא מן הכלל: אלבניה. למרות שיותר ממחצית מתושבי המדינה הם מוסלמים סונים ולמרות הכיבוש הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, אלבניה היא כנראה המדינה היחידה באירופה שבה אוכלוסיית היהודים עלתה ולא ירדה בתקופת השואה. בכתבה הבאה נעזור לכם להכיר טוב יותר את הסיפור המדהים של הצלת היהודים שהתרחשה באלבניה, את עקרונות התרבות החשובים שהובילו לה ואת סיפורים של 3 גיבורים שהקריבו קורבנות ולקחו סיכונים אישיים אדירים כדי להציל יהודים שהם כלל לא הכירו.
בימים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו באלבניה רק מאות בודדות של יהודים, קהילה קטנה ושקטה שהתפזרה בעיקר בערים כמו טירנה, ואלורה ודורס. היהודים הגיעו לאלבניה בגלים שונים לאורך מאות שנים: חלקם כבר בתקופה הרומית ואחרים אחרי גירוש ספרד במאה ה־15, אך מעולם לא התפתחה במדינה קהילה גדולה או מרכזית כפי שנוצר במדינות אחרות באירופה. בגלל או בזכות העובדה שהיהודים היו מיעוט זעיר במדינה קטנה, כפרית ומבודדת יחסית, הם כמעט ולא עוררו תשומת לב, ולא נתפסו כאיום או כגורם זר.
הבֶסה (Besa) הוא קוד כבוד אלבני עתיק, עמוק ומשמעותי, שמשמעותו המילולית היא "הבטחה" או "מילה". בפועל, מדובר בערך מוסרי מחייב הרבה יותר: התחייבות מוחלטת לשמור על כבודו, ביטחונו וחייו של אדם שנמצא תחת חסותך. הבסה אינה תלויה בדת, מוצא או לאום, אלא בעצם הקשר האנושי. מי שנתן בסה חייב לעמוד בה, גם במחיר אישי כבד. הפרת הבסה נחשבת לבושה עמוקה לא רק לאדם עצמו, אלא למשפחתו ולשמו לדורות.
עוד לפני שגרמניה הנאצית כבשה את אלבניה ב-1943, כבר הספיקו להגיע אליה יהודים רבים שנמלטו ממדינות שכנות כמו יוגוסלביה, יוון, אוסטריה וגרמניה עצמה. חלק מהסיבה לכך הייתה שבשנת 1938, שנה בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, המשיכה שגרירות אלבניה בברלין להנפיק ויזות ליהודים, בזמן שאף מדינה אירופית אחרת לא הייתה מוכנה לקבלם. חלקם עשו זאת בכוחות עצמם ללא שום הסדרה והתמודדו עם מסעות קשים ומסוכנים.
במקום להסגיר אותם, כפי שקרה ברוב מדינות אירופה, האלבנים בחרו בדרך הפוכה לחלוטין: הם פתחו את בתיהם, סיפקו מקומות מסתור, מסמכים מזויפים, בגדים וזהויות חדשות. משפחות שלמות הוחבאו בכפרים נידחים, בעליות גג, במרתפים ובבתי חווה מבודדים, לעיתים חודשים ואף שנים. כל אלבני שנתפס מסתיר יהודי היה צפוי להוצאה להורג או לענישה חמורה, אך למרות זאת, כמעט ולא נרשמו מקרים של הלשנה. להיפך - כפרים שלמים שיתפו פעולה בשתיקה והגנו יחד על הפליטים ועל יהודים שהם לא פגשו מעולם. לא היה מדובר בפעילות מחתרתית מאורגנת או ברשת הצלה רשמית, אלא בתגובה מוסרית עממית רחבת היקף.
נולדתי ב- 1910. ב-1943, בזמן צום הרמדאן, הגיעו 17 אנשים מטירנה לכפר שלנו, שאן ג'יארגה, כולם ברחו מהגרמנים. בתחילה, לא ידעתי שהם היו יהודים. פיזרנו אותם בין הכפריים. אנחנו הבאנו אלינו את שלושת האחים למשפחת לזר. היינו עניים, אפילו שולחן אוכל לא היה לנו, אך אף פעם לא הרשנו להם לשלם עבור מזון ומחסה. היהודים הסתתרו בכפר במשך חמישה-עשר חודשים. הם התלבשו ככפריים מקומיים להדמות לנו. אפילו המשטרה המקומית ידעה על כך שאנחנו מסתירים יהודים.
בדצמבר 1944 הם עזבו לפרישטינה, שם עזר להם אחיין שלנו, שהיה פרטיזן. מאותו רגע איבדנו כל קשר עם האחים לזר. ב-1990, ארבעים וחמש שנה לאחר המלחמה, שלמה ומרדכי לזר יצרו עמנו קשר מישראל.
מתוך ארכיון יד ושם - הסיפור סופר מפי לימה באלה
"אבי היה מוסלמי אדוק, הוא האמין כי להציל חיים משמעו מקום מובטח בגן-עדן" - סיפורו של עלי שק’אר פאשקאי
אבי היה בעל חנות מרכול למצרכי מזון. זו הייתה חנות יחידה מסוגה באזור. יום אחד הגיע רכב גרמני ובו 19 אסירים אלבניים בדרכם לעבודות פרך, ויהודי אחד שגורלו נחרץ למוות. אבי דיבר גרמנית שוטפת והזמין לחנותו את הגרמנים והציע להם אוכל ויין. הוא השקה אותם לשכרה. בו זמנית, הוא החביא פתק בתוך מלון ונתן אותו ליהודי הצעיר. הפתק הורה לו לקפוץ ולברוח ליערות ולחכות לעזרה בנקודה מסוימת. הנאצים כמובן התרעמו על הבריחה, אך אבי טען שהוא חף מפשע. הם לקחו את אבי לכפר והעמידו אותו מול הקיר, ודרשו לדעת היכן מסתתר היהודי.
ארבע פעמים הם הצמידו אקדח לרקתו. הם גם איימו לשרוף את הכפר אם אבי לא יגלה. אבי לא דיבר ולבסוף הגרמנים עזבו. אבי חילץ את הצעיר מהיער והסתיר אותו במשך שנתיים בביתו עד תום המלחמה. שמו של הצעיר הוא יהושע ברוכוביץ'. יהושע עדיין בחיים. הוא כיום רופא שיניים וחי במקסיקו.
מתוך ארכיון יד ושם - הסיפור סופר מפי אינוואר עלי שק'אר (בנו של עלי שק'אר פאשקאי)
"הם אימצו לעצמם את החשיבות העליונה של חיי אנוש, בדרך הטבעית ביותר והמובנת ביותר" - סיפורו של רפיק וסלי
בימי מלחמת העולם השנייה רפיק וסלי היה צעיר מוסלמי וצלם מהכפר קרויה באלבניה. בגיל 17 הוא פגש את היהודי משה מנדיל ואת משפחתו, שברחו מיוגוסלביה לקוסובו ואז הועברו לאלבניה. לאחר פלישת הגרמנים לאלבניה ריחפה מעל ראש היהודים סכנה גדולה ו-וסלי הציע שמשפחת מנדיל תעבור לבית הוריו בקרויה. וסלי ומשפחת מנדיל יצאו למסע ארוך על גבי פרדות במסלול סלעי וקשה. על מנת להתחמק מתצפיות של חיילים גרמנים הם בחרו בדרכים צדדיות, נעו בלילות ואילו בימים הסתתרו במערות.
כשהגיעו לקרויה, החביאו בני המשפחה את המבוגרים בחדר קטן מעל לאסם, ושני הילדים של משפחת מנדיל נטמעו בין ילדי משפחת וסלי. זמן קצר לאחר בואם הביא ג'מאל (Xhemal), אחיו של רפיק, משפחה יהודית נוספת מטיראנה; רוז'יקה ויוסף בן יוסף, ואת אחותו של יוסף, פיניצה. שתי המשפחות חיו בבית וסלי בכפר שבהרים עד לשחרור בנובמבר 1944. רפיק וסלי ובני משפחתו הפכו לחסידי אומות העולם והאלבנים הראשונים שזכו בתואר זה.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: