משפחה, אהבה, הורות, התמודדות עם משברים ומוות, הם נושאים גדולים ומורכבים שמעסיקים את כולנו, אך הסיפור המרגש שלפניכם מראה שיש יותר מדרך אחת לחשוב עליהם... שמה המקורי של היצירה בפורטוגזית הוא "כאשר אני אשכח" (Para Quando Eu Me For) מאת Rafael Zoehler והיא כבר תורגמה לכמה שפות כדי שיותר ויותר אנשים יוכלו לקרוא אותה, להתרגש ממנה ולהפנים את המסרים החשובים שהיא מכילה. גם אתם מוזמנים ליהנות מהסיפור המרגש הזה ולהעביר אותו הלאה לכל חבריכם וקרובי משפחתכם, כדי שגם הם יוכלו לקרוא את "מכתביו הנפלאים של אבא"...
לחצו על המכתבים על מנת לצפות בהם בגודל מלא
מוות כמעט תמיד בא בהפתעה ואיש לא מצפה לו, גם מרבית האנשים המבוגרים והחולים ביותר לא בהכרח מאמינים שהם ימותו בתוך יום או יומיים וכך נוצר מצב שבו אנחנו מעולם לא מוכנים להתרחשות הזו באמת. זה היה המקרה גם בסיפורו של אבי, ומותו היה אף יותר מפתיע ומזעזע מרוב המקרים. אבא שלי נפטר בגיל 27. הוא היה צעיר, צעיר מדי, אבל מחלת הסרטן לא תמיד מתחשבת במספרים. וכך, בגיל 8 וחצי למדתי מהי לוויה. הייתי מבוגר מספיק כדי להכיר אותו ולהרגיש געגועים אליו במשך כל שארית חיי. אם הייתי צעיר יותר אז אולי לא היו לי זיכרונות ולא הייתי חש כאב או אובדן, אך גם לא הייתי מרגיש שהיה לי אבא בחיי ולשמחתי זה לא מה שקרה.
אבי היה אדם נוקשה אך מלא שמחת חיים, אדם שהיה מספר בדיחות ומשחק איתי לפני וגם אחרי שהוא העניש אותי. הוא התעקש שאני אתמוך באותה קבוצת כדורגל שהוא אהב, ונישק אותי על המצח בכל לילה לפני שהלכתי לישון. הוא לא סיפר לי שהוא עומד למות, אפילו לא כששכב במיטת בית החולים בימיו האחרונים. הוא המשיך לדבר איתי כרגיל ולתכנן ביחד איתי איך נלך לדוג בחוף הים או נצא לטיול ברחבי העולם. אני מאמין, למעשה אני בטוח, שהוא עשה זאת כי הוא האמין שהשיחות האלו יעניקו לו מזל ושהמחשבות האלו העניקו לו כוח ותקווה באותה המידה שהן גרמו לי לחייך. הוא גרם לי לחייך עד הסוף המר, הוא לא סיפר לי דבר והוא לא ראה אותי בוכה...
ביום בהיר אחד אימא שלי אספה אותי מבית הספר ונסענו ביחד לבית החולים. הרופאים סיפרו לנו את הבשורה הקשה, אימי בכתה ואני רק הייתי בהלם. לקח לי זמן עד שהבנתי שאין לי יותר אבא, שכל הסיפורים שהוא סיפר לי היו שקרים ושהוא הסתיר ממני את האמת. התחלתי לבכות ולצרוח מבלי שבאמת ידעתי למה, ואז הגיעה אחות שנתנה לי קופסת נעליים ומעטפה חתומה. "הוא ביקש שאני אתן לך את זה, וגם את המכתב הזה" היא אמרה לי, וזה מה שהיה כתוב בו:
קופסת המכתבים שאבי השאיר לי הפכה להיות החפץ החשוב ביותר בחיי. על כל מעטפה היה רשום הרגע המדויק שבו אני יכול לפתוח אותה, ואני זכרתי את כולם בעל פה. אבי תכנן בקפידה מכתב לכל אחד מהרגעים החשובים ביותר בחיי, אבל לקח הרבה מאוד זמן עד שאלו הגיעו ובינתיים אמי ואני עברנו דירה, אני החלפתי בית ספר, הגעתי לגיל ההתבגרות ואימי החלה לצאת עם גברים אחרים. לא באמת הייתה לי בעיה עם זה, אבל אחד מהחברים שלה היה באמת אדם חסר כל ערך והרגשתי שמגיע לה מישהו הרבה יותר טוב.
עד היום אני זוכר את הסטירה שקיבלתי ממנה כשרבנו על הנושא הזה, ואני מודה שכנראה הגיע לי לקבל אותה. בעודי שוכב על המיטה בחדרי, נזכרתי בקופסת המכתבים שלי ובמעטפה שעליה היה כתוב: "לרגע שבו תריב את הריב הכי גרוע עם אימא שלך". כשחפרתי בערימת המכתבים שבקופסה גילתי ששכחתי לפתוח את "לנשיקה הראשונה שלך" ושיש גם מכתב "לרגע שבו תאבד את הבתולים שלך" שקיוויתי לפתוח מאוד בקרוב, עד שלבסוף מצאתי את המכתב שחיפשתי וקראתי אותו:
אבי לא היה משורר דגול, הוא היה רק פקיד בנק, אבל למילים שהוא כתב הייתה השפעה עצומה עלי. מיהרתי לחדר של אימי כשדמעות בעיני והופתעתי לגלות שגם היא שכבה במיטה ובכתה. אני כבר לא זוכר מה אמרנו זה לזו, אך אני זוכר בברור את הצחוק המתגלגל שלה לאחר שנתתי לה לקרוא את המכתב של אבי. ברגע ההוא, זה היה ממש כאילו הוא שב לחיינו ושבעצם ישבתי על המיטה עם אימא שלי, וחתיכה קטנה אך חשובה של אבא שלי. זאת הייתה הרגשה טובה...
זמן מה לאחר מכן, פתחתי את המעטפה שעליה נכתב "לרגע שבו תאבד את הבתולים שלך":
וככה אבי המשיך ללוות אותי במשך חיי. הוא היה איתי גם אם הוא לא היה לידי, והוא היה שם ברגעים הרעים והטובים גם יחד. המילים שלו הצליחו לעשות את מה שאף אחד אחר לא יכל, הן נתנו לי כוח והצליחו לגרום לי לחייך או עזרו לי לנקות את ראשי במצבים שבהם הייתי מבולבול ולחוץ. המכתב שכותרתו הייתה "ליום שבו תתחתן" היה מאוד מרגש, אבל לא כמו המכתב שעל מעטפתו נכתב "ליום שבו תהפוך לאבא":
המכתב הכי קשה וכאוב שקיבלתי מאבי היה גם הקצר ביותר שהוא כתב לי. כאשר הוא שכב במיטה בבית החולים וכתב אותו, אני מאמין שהוא היה לא פחות עצוב ושבור משאני הייתי ברגע שבו קראתי אותו. זה לקח לי קצת זמן, אבל לבסוף מצאתי את הכוחות לפתוח את המעטפה שעליה היה כתוב "לרגע שבו אימא שלך תעזוב את העולם".
בדיחה... בדיחה של ליצן עצוב שהשתמש בחיוך כדי להסתיר את הכאב שלו. זה היה המכתב היחידי שלא גרם לי לחייך או להרגיש טוב יותר, אבל אני ידעתי מדוע וזה היה בסדר גמור.
ועכשיו אני יושב על מיטה בבית חולים, מחזיק בידי את המכתב היחיד מאבי, שאותו אף פעם לא רציתי לפתוח. "לרגע שבו תדע שהגיע זמנך למות". פחדתי מהמכתב הזה במשך זמן רב, לא רציתי להודות בכך שזמני מתקרב. הרי אומרים שכל עוד יש רצון ותקווה יש גם דרך, לא? אף אחד לא באמת מאמין שהוא הולך למות... אני לוקח נשימה עמוקה, ופותח את המעטפה האחרונה...
אני כבר לא מפחד...
נגישות
.png)
.png)
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: