זו הסיבה האמיתית מדוע אנחנו אוכלים יותר מדי

למרות שזה קל להאשים את כוח הרצון החלש או אורח החיים הגרגרני במגיפת ההשמנה, לדברי רוברט לוסטיג, מומחה אמריקאי - עלייה במשקל עשויה להיות תוצאה שאינה בהכרח באשמתינו. אז אל מי מפנים אצבע מאשימה ומהי הסיבה האמיתית לעלייה במשקל? 

למה ההורמון שאמור להגיד לנו שאנחנו שבעים, שותק?

רוברט לוסטיג, פרופסור לרפואה קלינית לילדים באוניברסיטת קליפורניה ואחד מהמטיפים הגדולים בעולם נגד סוכר, הציג תיאוריה מדעית, לפיה, הדחף לאכילת יתר הוא בעיה הורמונלית המופעלת על ידי צריכת סוכרים. את האצבע המאשימה הוא מפנה אל הורמון הלפטין שאמור לפעול כתרמוסטט תיאבון, אך משום מה פעילותו התקינה משובשת.

הלפטין הוא אחד משני הורמוני הרעב בגוף, כאשר תפקידו שלו הוא להפחית את התיאבון. אל מולו נמצא הורמון הגרלין שתפקידו להגביר את התיאבון. בדרך כלל, כשאנו צורכים כמות מספקת של אוכל, תאי השומן משחררים לפטין אשר מקהה את תחושת הרעב ומאותת למוח שהגיע הזמן להפסיק לאכול. אך מה שפרופסור לוסטיג גילה כעת הוא כי 'שן מתוקה' משבשת את התהליך.

במשך שנים רבות חשבו מדענים כי השמנת יתר נגרמת על ידי מחסור בהורמון הלפטין. הם טענו כי מחסור בהורמון זה מנע מאנשים בעלי עודף משקל לקבל את האיתותים הנחוצים ולחוש שובע, אך מחקרים מאוחרים מראים כי לאנשים שמנים יש שפע של לפטין בגוף (למעשה, ככל שאדם שמן יותר, כך יש לו יותר לפטין). הבעיה אם כן, איננה במחסור, אלא בעמידות שהגוף מפתח אל מול ההורמון.

מה זה אומר עמידות ללפטין?

משמעות הדבר היא שהתאים במוח לא מצליחים לקרוא את האיתותים הנוצרים על ידי הורמון הלפטין ויוצאים מנקודת הנחה שהגוף עדיין מורעב. כתוצאה ממצב זה, המוח המבוהל משחרר הוראות להגביר את צריכת האנרגיה, מה שיוצר תשוקה חזקה למאכלים עתירי שומן וסוכר (בעיקר בגלל שאלה הצורות הקלות והמיידיות ביותר של אנרגיה).
במקביל, הגוף מנסה לחסוך בהוצאת אנרגיה, על ידי ריסון המרץ לקום מהספה ולעסוק בפעילות גופנית.

מכיוון שהגוף פיתח עמידות ללפטין, התאבון אינו מופחת והשפעות הדופמין אינן מנוטרלות. דופמין? מה הקשר לדופמין? ובכן, הדופמין הוא מוליך עצבי שאחראי על מרכז ההנאה והעונג והוא מושפע באופן ישיר משיבוש תפקודו של הלפטין. כאשר הגוף מפתח עמידות ללפטין, האוכל לא מפסיק להיות טעים, ההנאה אף פעם לא נגמרת ואין זה משנה כמה אוכל נכניס לגוף. "זו הסיבה", אומר פרופסור לוסטיג "מדוע אנשים שסובלים מעודף משקל מתקשים להפסיק לאכול ומדוע דיאטות נכשלות לעיתים תכופות".

מה הסיפור של אינסולין?

כבר שנים רבות שמדענים נאבקים להבין מה גורם לעמידות ללפטין. מחקרו של פרופסור לוסטיג, שהתבסס על מחקרים חוזרים ונשנים שנעשו על בני אדם, הצליח להראות שתזונה עתירה בסוכר היא הסיבה.

תזונה עתירה בסוכר מובילה לעלייה חדה בהורמון הלפטין וגורמת לעלייה ברמת האינסולין. רמות גבוהות של אינסולין גורמות לגוף לפתח 'התנגדות לאינסולין' עד שהוא כבר לא מגיב אליו. מכאן שהעמידות לאינסולין גורמת להתנגדות ללפטין; פרופסור לוסטיג גילה כי על ידי הפחתת רמות האינסולין אפשר לשפר את האיתות המתקבל מהורמון הלפטין, לנטרל את התשוקה המוגברת לאוכל ולמנוע עלייה במשקל.

במחקרו, גילה פרופסור לוסטיג שהאינסולין מצליח לחסום את התגובות הביוכימיות ששולח הורמון הלפטין אל המוח, וכתוצאה מכך האדם לא חש שובע וממשיך באכילה בלתי מבוקרת של מזונות עתירי שומן וסוכר. חמור מכך, לוסטיג גילה שאצל אנשים בריאים, אחד הדברים שלפטין צריך לעשות הוא לאותת למוח להפחית את ייצור האינסולין וזאת על ידי הקטנת התיאבון, אבל אם רמות האינסולין בגוף גבוהות ועמידות בפני הלפטין, האותות הללו לא מתקבלים ורמות האינסולין ממשיכות לטפס במין מעגל קסמים.

בנוסף, הוא גילה כי הדופמין, אותו חומר כימי במוח שמשתחרר בזמן האכילה, יוצר אצלנו תחושה של הנאה ותגמול, ואילו הלפטין שתפקידו לדכא את שחרור הדופמין (כך שנהנה פחות ונרצה להפסיק לאכול), לא מצליח לעמוד במשימה. כתוצאה מכך, הדופמין לא מדוכא ונותר באותן רמות גבוהות במוח. עם הזמן, תאי המוח הופכים "סבלניים" לרמות הגבוהות של הדופמין ודורשים כמויות גבוהות יותר מההורמון כדי לחוש הנאה. במצב כזה, גדל הסיכוי שנרגיש מחוייבים לאכול כמויות גדולות יותר של אוכל כדי להשיג את אותה תחושה של סיפוק,  מה שעלול לגרום להתמכרות לסוכר.

המחקר גילה כי התפקידים של לפטין ואינסולין שזורים אלה באלה וקשורים לאותו איזור במוח - ההיפותלמוס. מסקנתו - תזונה עתירה בסוכר מעוררת התנגדות ללפטין וכל עוד ההתנגדות הזו קיימת, הגוף לעולם לא ידע שובע.

ההמלצות של פרופסור לוסטיג להורדת רמות הלפטין:

• אכילת קינוח אחד בלבד, פעם בשבוע.
• הפחתת סוכר בכל מתכון בשליש.
• הגדלת צריכת הסיבים התזונתיים - מה שיאט את תהליך העיכול, יגביר את תחושת השובע ויפחית את רמות האינסולין בגוף.
• 15 דקות של פעילות גופנית ביום - כדי לשפר את הרגישות לאינסולין ולבנות מסת שרירים על חשבון רקמות שומן.
• לא לאכול בעמידה - כיוון שזו אכילה מהירה שלא מאפשרת זמן לאותות שובע.
• לכלול בארוחה מנה של חלבון (עוף, קטניות) - כדי להאט את תהליך העיכול ולהקטין את כמות האינסולין.
• להימנע ממזונות שהם רק שומן, פחמימות וסוכר - כמו מאפים ומילק שייק.

אם כן, צריכה מבוקרת של מזונות עתירי סוכר, שומן ופחמימות מזוקקות, עשויה למנוע עלייה במשקל. לא רק מבחינה קלורית, אלא בעיקר מבחינה הורמונלית. כשהגוף יקבל פחות סוכר, רמות האינסולין לא יעלו ולא ישפיעו על האיתותים הנשלחים על ידי הורמון הלפטין. כך, המוח יוכל להפנים את העובדה שהוא שבע והדופמין המשתחרר ממרכז ההנאה לא ידרוש עוד ועוד סוכרים בשביל להתענג.