לפני זמן מה ביקרה אותנו קבוצה של בני משפחה. מאחר ואשתי היתה עסוקה מאוד, הצעתי ללכת לסופר לערוך את הקניות. נסעתי לחנות ואספתי את המצרכים השונים.
הגעתי לקופה, ושם עמד לו בחור צעיר שנראה כבן 16, שחסם את המעבר הצר. מאחר ולא מיהרתי במיוחד, חיכיתי שהבחור יבין כי הוא חוסם אותי ואוכל להמשיך בדרכי. הבחור הרים לפתע את ידיו באוויר ונפנף בהן בזמן שצעק "אמא, אני פה!"
ברגע זה כבר היה ברור לי כי הבחור לוקה בפיגור שכלי. כשהבחין בי עומד מאחוריו היה מופתע שמישהו היה כל-כך קרוב אליו מבלי ששם לב. הוא הביט בי בעיניים פעורות כשפתחתי את פי ושאלתי אותו: "היי חבר, איך קוראים לך?"
"קוראים לי דני, ואני עושה קניות עם אמא שלי", הוא השיב בגאווה.
"וואו, איזה שם מדליק, הלוואי ולי היו קוראים דני, אבל השם שלי הוא סטיב", השבתי.
"סטיב, כמו סטיברינו?", הוא שאל.
"כן", עניתי. "בן כמה אתה, דני?"
"בן כמה אני היום, אמא?", הוא שאל את אימו, כשהתקרבה במעבר הצמוד.
"אתה בן 15 דני, עכשיו תהיה ילד טוב ותן לאיש לעבור".
הנהנתי בחיוך לעברה, והמשכתי בשיחתי עם דני למשך עוד מספר דקות. דיברנו על הקיץ, על אופניים ועל בית הספר. ראיתי איך עיניו החומות רוקדות מהתרגשות, מאחר והיה למרכז ההתעניינות של מישהו. ואז, בפתאומיות הוא הסתובב ופנה לעבר פינת הצעצועים בסופר.
אמו של דני הביטה בי בתמיהה, והודתה לי על שטרחתי לדבר עם בנה. היא הסבירה לי שרוב האנשים יעדיפו שלא להביט עליו בכלל, וכמובן שלא לדבר.
אמרתי לה שהיה לי לעונג לדבר איתו, ואז הוספתי משפט שאין לי מושג מהיכן הגיע. אמרתי לה: "בגן של אלוהים יש הרבה ורדים: אדומים, צהובים וורודים, אבל 'ורדים כחולים' הם מאוד נדירים, וצריך לדעת להעריכם על יופיים וייחודם. את מבינה, דני הוא ורד כחול, ואם אנשים לא עוצרים להריח את הורד הזה עם לבם ולגעת בורד הזה עם חביבותם, אז הם מפסידים את ברכתו של האל".
היא שתקה לרגע, ואז עם דמעה בעיניה היא שאלה: "מי אתה?"
ללא מחשבה עניתי לה: "אה, אני סתם עוד פרח נפוץ, אבל אני נהנה מכל רגע בגינה של אלוהים".
היא התקרבה אלי, לחצה את ידי ואמרה לי "אלוהים יברך אותך!", ואז... לי היו דמעות בעיניים.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: