מיד תועבר לדף המבוקש
|
מר רובינס היה שקוע כולו בסחר עתיקות. בעברו הרחוק היה ספרן בספרייה קטנה בעיירה במדינת ווירג'יניה, עד שיום אחד הוא הלך לביתו של שואל ספר ישיש שלא החזיר ספר זמן רב לספריה. מר רובינס גילה בביתו חפצים עתיקים ויקרים שלאיש הישיש לא היה מושג כמה הם שווים ומר רובינס רכש אותם ממנו והרוויח כסף רב. מאותו יום החליט מר רובינס לעזוב את עבודתו כספרן ומאז סבב בעיירות נידחות, מחפש בבתים ישנים חפצים עתיקים שכדאי לו לקנות.
מר רובינס נהג לומר בצורה כנה ואמינה את סיבת בואו, אך היה נוהג בערמומיות. הוא היה מסייר בבית, וכאשר ראה חפץ שמצא חן בעיניו, הוא לא התפעל או התרגש אלא בחן אותו באדישות מעושה. הוא הסתיר את להיטותו לרכוש את החפץ, ועל ידי כך הוריד את המחיר למינימום. במשך זמן פיתח מר רובינס מומחיות רבה והצליח לרכוש חפצים יקרי ערך במחירים מגוחכים.
יום אחד הגיע מר רובינס לבית גדול-ממדים. כבר מרחוק הוא ראה איש בגיל העמידה עובד בגינה ולידו בחור צעיר. מר רובינס הבין שמדובר באב ובנו, וככל שהתקרב קלט גם את סגנון האנשים. אלו היו אנשים החושדים בכל דבר שזז, ואינם מסבירים פניהם לזרים.
כשבעל הבית הבחין בו, הוא הפסיק את עבודתו, מחה את אגלי הזיעה ממצחו וצעק:
"היי!! לאן אתה חושב שאתה הולך? זה שטח פרטי!"
מר רובינס לא ענה והמשיך להתקרב לעברו. האיש הרים קלשון ובפנים זועפות התקדם לעברו של מר רובינס באזהרה. במילים שקטות הסביר מר רובינס שהוא אספן והוא מבקש להיכנס לבית כדי לראות אם יש חפצים עתיקים.
"אני לא אוהב זרים!" הגיב האיש בנחרצות, "איש לא נכנס אלי לבית!" סיכם. מר רובינס הסביר לו שהוא רק יכול להרוויח מכך, כי אולי יש בביתו איזשהו חפץ ששוו הון. האיש לא השתכנע בקלות, אך ניכר היה שהחמדנות היא צד חזק אצלו, וכשמר רובינס תיאר את הסכומים השקריים ששילם היום לאחרים, החל להשתכנע. לבסוף אמר "אתה אספן, מר רובינס? אתה באמת נראה לי איש עתיק!" הוא ובנו פרצו בצחוק, אך הובילו את מר רובינס אל הבית.
האב ובנו ליוו את מר רובינס בכל צעד, עיניהם הבולשות עקבו אחרי כל מבט וכל תזוזה שלו. כשהסתובב בחדרים לא ראה דבר שיעניין אותו, אך כשנכנס לסלון נעתקה נשימתו מפיו. מולו ניצבה במלוא הדרה שידה שעיצב האומן הידוע קסטליאני. עד היום ידוע היה שקסטליאני עיצב שלוש שידות לאנשי אצולה, ושלושתן שכנו במוזיאונים שונים. אך עתה הבין מר רובינס, שישנה שידה רביעית שאיש לא מכיר. מר רובינס לא היה צריך אפילו לבדוק את השידה: העיצוב שלה, הגילופים, והמנגנונים היו ללא ספק של קסטליאני.
התרגשותו של מר רובינס ניכרה. בעל הבית ובנו שהתבוננו בו היטב, שמו לב לכך מיד.
"מצאת משהו שווה, אה?" שאל בעל הבית בשמחה, "אנחנו משפחה של סוחרים ולא פראיירים, לא תקבל אצלנו שום דבר בזול!" הבהיר.
מר רובינס נוכח בטעותו, אך חיוורונו היה בלתי נשלט. הוא ביקש כיסא וחצי כוס מים, כשקיבל את מבוקשו, התיישב וקירב את המים לפיו. "תודה רבה!" אמר מר רובינס, "הלב שלי כבר לא מה שהיה פעם. מידי פעם אני מרגיש בדפיקות לב מואצות, אך הן חולפות לאחר שאני מתיישב ושותה כוס מים". לבסוף קם ואמר "טוב, אני סיימתי כאן".
"אתה רוצה להגיד שהשידה אינה חפץ עתיק?" כעס בעל הבית.
"'כמובן שלא" הבהיר מר רובינס בפנים משכנעות. בדמיונו כבר ראה את שמו מתנוסס בעיתונים, כיצד איתר את השידה הרביעית מיצורו של קסטליאני, וללא ספק היפה מבין הארבעה. סוף סוף הפרסום שלו חיכה כל חייו עמד להגיע...
"אל תרמה אותי!" בעל הבית הסתכל בו בעיניים מזהירות. "אני יודע שהשידה עתיקה" הוא פתח את אחת המגירות ושלף פתק עם תאריך מהמאה הקודמת. על הפתק שהיה ישן וחרוך היה כתוב 'לרוזן מקוסטה מונטנה, מקסטליאני'. למראה הפתק שמחתו של מר רובינס רק גברה, לשום שידה לא היה פתק הקדשה מקורי מקסטליאני.
"מאה שנה, בעסקי העתיקות זה כמו אתמול", ביטל מר רובינס את הדברים, "אבל אתם יודעים מה? יתכן שהרגליים של השידה יתאימו לשידה שלי בבית. אם תרצה אני מסכים לקנות את השידה בשביל הרגליים שלה, בשאר השידה אשתמש לעצי הסקה."
"כמה אתה מוכן לשלם?" שאלו האב ובנו כאחת. "מאה דולר", אמר מר רובינס.
בעל הבית צחק. "בפחות מאלף דולר אני לא מוכר!" אמר. מר רובינס הביט בו ברחמים. הוא כבר ידע איך להתנהג עם אנשים כאלו. את השידה לא היה ניתן להעריך מרוב ערכה, ובקלות היה מוכן לשלם בעבורה גם חמישים אלף דולר וזה עוד בלי להתמקח, העיקר שתקרא על שמו, אך הוא המשיך במשחק:
"טוב, אז לא עשינו עסק. אני גם לא בטוח שהרגליים יתאימו, ולסחוב את כל השידה בשביל רגליה לא נראה לי רעיון טוב". מר רובינס קם ממקומו.
'אז בחמש מאות דולר', בעל הבית שינה את המחיר.
"מאתיים, וזהו מחיר אחרון", הבהיר מר רובינס.
"שלוש מאות."
"בסדר", הסכים מר רובינס, ובפניו עשה תנועה של חוסר רצון בולט. הוא לחץ את ידו של בעל הבית ובלב מתרונן הודיע שיחזור בעוד כמה דקות עם מכוניתו לקחת את השידה. הוא יצא בצעדי ניתור וקיווה לחזור במהירות.
בתוך הבית השיחה היתה רועשת. "אני מקווה שהוא לא יתחרט", אמר האב. "בשביל רגליים לשלם שלוש מאות דולר? זה נשמע לי מוגזם. וחוץ מזה, איך הוא יכניס אותה למכונית שלו?"
"אני חושש שכשהוא יראה שהיא לא נכנסת למכונית,הוא יוותר על העסקה". הבן היה פסימי יותר. "אנחנו לא נאפשר זאת". בעל הבית קם ממקומו, "הבא את המסור" ציוה על בנו. "אנחנו נכין בשבילו את הרגליים, שהרי רק בשבילן הוא קנה את השידה".
בתוך שניות הרגליים היו מנוסרות, אך עדיין חששו שהשידה לא תיכנס למכונית.
"הבא את הגרזן", ציווה שוב, "נכין לו את השידה לעצים להסקה". בתוך שניות נוספות השידה עשויה היתה חתיכות קטנות של עצים. "חזרתי!" השניים שמעו את קולו השמח של מר רובינס מהפתח. אך כשהוא ראה מה שקרה, התעלף...
לצערנו, השקר הוא דבר נפוץ בעולם, אך חשוב שנדע שמשקר לא מרוויחים. באגדות חז"ל מובא שכאשר השקר רצה להיכנס לתיבת נח, ציווה עליו נח להביא בן זוג, אך אף אחד לא הסכים להיות בן זוג של השקר מלבד ההפסד. מאז, כל מי שמשקר מפסיד.
לעיתים, רואים את ההפסד מיידית כפי שקרה בסיפור. ולעיתים, רואים את ההפסד רק לאחר זמן. אך אין אף פעם סיכוי להרוויח משקר, כי השקר תמיד הוא שקר לא מוצלח...
|
איורים: openclipart.org
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: